תפישות מוטעות בנוגע לאבולוציה

"הרבה יותר קל לפרק אטום מאשר דעה קדומה" - אלברט איינשטיין

במטוס ללונדון, גבר נאה עושה את דרכו למושב שלשמאלי. המהומי שלום, קיפול חליפה ושליפת ספר מתיק - "שום גמדים לא יבואו". אחריו מגיעה אישה חרדית. "סליחה", היא אומרת באנגלית ומפלסת את דרכה אל המושב שלימיני. מתיישבת ומוציאה מהתיק ספר - סידור. עשר דקות לאחר ההמראה, מתחילה שיחה. האישה חוזרת מחתונה של קרובים, הגבר נוסע לכנס אדריכלים ואני − לביתו של דרווין, חצי שעה מלונדון.

"דרווין?" הגבר מסתכל בי בחשדנות.

"אני כותבת רומן, שהגיבורה שלו נוסעת לשם".

"מכל המקומות בעולם?"

"מרתק אותי דרווין", אני אומרת. "יש לי משיכה לא מוסברת לאיש, שהסתירות בו קוסמות לי, והפגיעוּת שלו נוגעת ללבי".

החרדית שמעה "משהו לא טוב" על דרווין, אבל לא בטוחה באיזה הקשר. האדריכל שמע כמובן, אפילו די מתמצא בכל מה שקשור לאבולוציה, אבל לא משתגע על האיש. הוא עצמו פעיל לזכויות אדם ולא יכול לקבל תורה, שהנחת היסוד שלה היא שהחזקים שורדים, ושנותנת, לכן, לגיטימציה להפקרת החלשים.

דרוויניזם - כתבות נוספות:

• רעיון: איך לשכנע ספקנים שהאבולוציה התרחשה
• מוצא המינים - ספר שזכה לביוגרפיה
• דרווין מגיע לירושלים
  

150 שנה עברו מאז פרסום "מוצא המינים", ובאופן מפתיע, הבורות בנושא האבולוציה עדיין נפוצה. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בקושי הרגשי שהאבולוציה מעוררת מכיוון שהיא עוסקת בחיים עצמם, בנו, ולא ביקום מופשט ומנוכר (אנשים לא נוטים להתווכח בלהט על קיומו של כוח משיכה או על תאוריית נדידת היבשות), וייתכן שיש גם סיבות אחרות. מכל מקום, תפישות מוטעות רווחות גם בקרב אנשים משכילים, שאינם מגדירים את עצמם כדתיים או כמאמינים.

אבולוציה היא תהליך אקראי?

יש המנסחים את הטענה בדבר אקראיותה של האבולוציה גם כשאלה: כיצד ייתכן שיצורים מורכבים כמונו נוצרו בתהליך אקראי? אבל האבולוציה אינה תהליך אקראי. השתנותם של מינים לאורך הזמן היא תוצאה של שני תהליכים מנוגדים, שרק אחד מהם − יצירת השוֹנוּת – הוא אקראי. התהליך השני − הברירה הטבעית − מצטיין דווקא בחוקיות ובסדר, והמשחק ביניהם הוא שיוצר את המגוון המופלא של עולם היצורים החיים.

דרווין עמד על כך, שבכל אוכלוסייה של יצורים קיימת שוֹנוּת, כלומר לכל תכונה יש מגוון של מופעים. אוכלוסייה של ג'ירפות, למשל, כוללת פרטים שנבדלים זה מזה באורך הצוואר, בסמיכות הפרווה ובמהירות ההליכה; אוכלוסיית כלניות מגלה שונות בתכונות כמו אורך הגבעול, גון הפרחים, וכך הלאה. דרווין קבע שהשונות היא תנאי הכרחי (אך לא מספיק) לקיומה של האבולוציה, אך הוא לא ידע להסביר את מקור השונות. מדענים שבאו אחריו ויצרו את מה שמכונה כיום "ניאו-דרוויניזם" הצביעו על כמה מנגנונים המבוססים על אקראיות כאחראים לכך.

הראשון נובע מחוקי התורשה: צאצאים שונים מהוריהם וזה מזה מכיוון שתא זרע אקראי מפרה ביצית מזדמנת באופן עיוור, בלי שיהיה להם מושג אם כדאי שהיצור שייוולד יירש את צבע העור של האב ואת רוחב האף של האם, או להפך. המנגנון השני הוא יצירת מוטציות, שמופיעות אף הן באקראי בגנום, מבלי להביא בחשבון מה דרוש ליצור הנושא אותן לצורך הישרדותו.

אם כן, השונות היא תוצאה של תהליכים אקראיים, אך לא כך הברירה הטבעית, שפועלת עליה לפי חוק ברור וקבוע – ההתאמה לסביבה. הפרטים המתאימים יותר שורדים והמתאימים פחות נכחדים, כך שיצורים מורכבים אינם נוצרים בתהליך אקראי, אלא בשלבים שכל אחד מהם נברר לאור התאמתו לסביבה.

הנה קטע, שמדגים את המשחק בין האקראיות לסדר, מתוך ספרי "דרווין באיילון דרום": "אנתרופולוג אחד הגיע לכפר נידח באיטליה, ונדהם לגלות שכל נשות הכפר סבלו ממחזור חודשי קפריזי לחלוטין. בעוד שלרוב הנשים בעולם יש מחזורים סדירים למדי, ורק מיעוטן סובל מאי סדירות, בכפר הזה לא היתה אפילו אישה אחת שניחנה במחזור שאפשר לנבא את אורכו. במילים אחרות, לא היה זֵכר לסיבה שבשלה נקרא התהליך, הקבוע בדרך כלל, 'מחזור'. בכל חודש הופיע הדימום אצל האישה − כל אישה − במועד אחר. פעם שלושה שבועות אחרי הקודם, פעם כעבור שבועיים, ואז אחרי חודש. כיצד ייתכן תוהו ובוהו כזה? שנתו של החוקר נדדה.

אדם אחר היה יכול לראות בשיגעון המחזורים קללה או עונש שהוטל על הכפר על-ידי אלה נקמנית או מכשף. אך האנתרופולוג לא נטה להסברים מסוג זה. לאחר חקירה מאומצת הוא גילה שבמשך דורות רבים, השיטה המקובלת והיחידה בכפר למניעת היריון בלתי רצוי היתה 'שיטת הימים הבטוחים'.

שיטה זו בטוחה, כמובן, רק כאשר המחזור סדיר ביותר ותאריך הביוץ בו ניתן לחיזוי. וכך קרה שלאורך השנים דווקא הנשים שהמחזור שלהן היה קפריזי פרו ורבו וילדו צאצאים לרוב, והורישו את תכונת האי-סדירות לבנותיהן. נשים בעלות מחזור סדיר, לעומת זאת, ילדו רק ילדים מעטים (מתוכננים, בדרך כלל), וכך, במשך מאות שנים שבהן התחתנו תושבי הכפר הקטן רק בינם לבין עצמם, נוצרה בו חברה של נשים שלכולן מחזורים 'משוגעים'.

נעמה סיימה לקרוא את הסיפור וחשה הקלה גדולה. הנה נמצא הפתרון, והסדר הושב על כנו. הנה התברר שדווקא התוהו ובוהו הוא הדבר העקבי והמסודר ביותר בכפר. היו שם בעלות עיניים כחולות וחומות, ארוכות גפיים וקצרות, אך כולן, ללא יוצאת מן הכלל, התאפיינו במחזור משוגע. זה הרגיע אותה. היה סדר בבלגן, וההסבר לו פשוט והגיוני: אותן נשים בעלות המחזורים הלא צפויים היו המתאימות ביותר לרבייה. משום כך הן ילדו הכי הרבה צאצאים, ועם הזמן השתלטה תכונת האי-סדירות על הכפר. נעמה כתבה במחברת: "זו הדוגמה הנחמדה ביותר שפגשתי לברירה הטבעית של דרווין".

חיידקים. היצורים הפשוטים ביותר הם גם הנפוצים ביותר (צילום: באדיבות מכון ויצמן) 

אבולוציה מתקדמת לקראת יצורים מורכבים יותר?

העובדה הנכונה היא זו: ככל שאנו מתקדמים בזמן, אנחנו מוצאים יצורים מפותחים יותר, שיש להם מערכות מורכבות יותר. הסימנים הקדומים ביותר שנמצאו מעידים על כך שהחיים הראשונים היו פשוטים ביותר − חיידקים – והם התחילו לפני כ-3.5 מיליארד שנים מאז הופיעו היצורים הרב-תאיים הראשונים (לפני מיליארד שנה), דגים (500 מיליון שנה), דו-חיים (360 מיליון שנה), זוחלים (300 מיליון שנה) ויונקים (200 מיליון שנה) ובהם האדם (2.5 מיליון שנה להופעת הסוג הומו ו-200 אלף שנה להופעת האדם הנבון כפי שהוא נראה כיום).

אם כן, ההתפתחות ההדרגתית, האבולוציה, היא עובדה שמתבססת על תצפיות. לעומת זאת הקביעה שהאבולוציה היא תהליך כיווני שצועד לקראת קִדמה היא פרשנות, שמעידה על תפישה שגויה של האבולוציה.

אחת מאבני היסוד של תיאוריית האבולוציה היא ההכרה, שהכוחות המניעים את השינויים לאורך הזמן הם כוחות טבעיים, ואינם תוצאה של יד מכוונת בעלת מטרה כלשהי. הברירה הטבעית גורסת הסתגלות לשינויים נקודתיים המתרחשים בסביבה, וכיוון ששינויי הסביבה אינם מכוונים לקראת מטרה מסוימת, גם האבולוציה המגיבה אליהם אינה יכולה להיות מכוונת. היום שורד מי שמתאים לאקלים קר, ומחר זה שיתאים דווקא לאקלים המתחמם; היום בוררת הסביבה את הכהים ומחר תברור את הבהירים.

אבל גם תהליך אקראי (מבחינת הכיווניות שלו) יכול להוביל לתוצאה הכרחית מסוימת, במקרה זה – הופעת יצורים מורכבים. כדי להדגים את הרעיון הזה, השתמש סטיבן ג'יי גולד (Gould), מדען וסופר מוכשר של מדע פופולרי, בדימוי השיכור. השיכור יוצא מהפאב אל המדרכה הרחבה שלפניו, משמאלו ניצב קיר הפאב ומימינו מדרכה, שמעברה תעלת ביוב עמוקה.

השיכור מתחיל ללכת או יותר נכון "לזגזג": מתנדנד פעם לכיוון הפאב ופעם לכיוון שפת המדרכה (למען הפשטות נסתכל רק על תנועתו הרוחבית), הליכתו אקראית ואין לה לא כיוון ולא מטרה. לאן, שואל גולד, יגיע השיכור במשך הזמן? ועונה: הוא יתגולל בתעלת הביוב. בוודאות. וכך יקרה בכל פעם שייצא שיכור מהפאב, אם ניתן לו מספיק זמן.

לכאורה, יש כאן כיווניות (שיש מי שימהר לפרש אותה ככוונה טרנסצנדנטית). למראית עין, האיש מתקדם תמיד לעבר התעלה במטרה להגיע אליה. אך ההסבר הוא אחר: האיש מתרחק מהקיר שלשמאלו. הליכתו של השיכור אקראית, אמנם (יש סיכוי שווה להליכתו שמאלה או ימינה), אך הוא אינו יכול להרחיק שמאלה באותה מידה שהוא יכול להרחיק ימינה, בגלל קיר הפאב שחוסם אותו משמאל. לכן, בהינתן זמן מספיק ארוך, השיכור יגיע בהכרח לתעלת הביוב (מכיוון שהתעלה עמוקה, הוא "ייתקע" בה).

ההכרח יוצר את מראית העין של הכיווניות, אך יצורים מורכבים אינם קיימים מפני שלאבולוציה יש חזון או מטרה שלקראתם היא מתקדמת. התנהלותה האקראית (מבחינה זו שאין לה כיווניות) מובילה בהכרח ליצירת יצורים מורכבים, מפני שהיא חסומה "מצדה השמאלי" על-ידי המורכבות המינימלית הנדרשת מיצורים.

יצורים חיים אינם יכולים להיות פשוטים יותר מדרגה מסוימת (למשל, תא בודד), אך למורכבותם אין גבול עליון. מורכבות נוצרת כתוצאה מהצטברות של שינויים, שכל אחד מהם מקנה יתרון הישרדותי לבעליו. ככל שהיה לאבולוציה יותר זמן לפעול, כך היו למערכות הפשוטות יותר הזדמנויות להשתכלל − לשינויים האקראיים היה זמן להתרחש, ולברירה הטבעית הזדמנות לברור מתוכם את המתאימים ביותר.

"ושינוי קטן כזה קרה גם לחלבונים שמהם אני (הביולוג) מתפרנס, הקריסטלינים. איש לא היה שׂם לב אליהם, לחלבונים המשעממים האלה, חוטבי העצים ושואבי המים של התאים, אלמלא חל בהם שיבוש יום אחד, קרתה מוטציה באחד הגנים שאחראי על הייצור שלהם בעין. טעות קלה ביותר, שלא פגעה אפילו בגן עצמו אלא רק בקצהו, במקום שבו כתובות הוראות ההפעלה שלו, אך בגללה התחיל הגן להשתולל, ובמקום בכמות הרגילה, המתונה, הוא התחיל לייצר עוד ועוד קריסטלינים, שהלכו והצטברו ונערמו בעין. וכפי שקורה פעמים רבות כשחומר מצטבר, הוא התחיל להתגבש וכך נוצר גביש שקוף שהפך לעדשה הקדמונית של העין. בהתחלה, יש להניח, היא היתה אמורפית למדי. היו דרושות מן הסתם עוד מיליוני שנים כדי ללטש את העדשה לצורתה הנוכחית, אבל גם בצורה הקדמונית, הגסה, היא ריכזה אליה במידה כלשהי את קרני השמש כך שנוצרה תמונה. ומטושטשת ככל שהיתה, התמונה הזאת אפשרה ראייה טובה יותר ממה שהיה קודם. ...שינוי קטן בכמות, אלתור על מה שכבר קיים, ודבר חדש נוצר. משחק, כבר אמרתי".

(מתוך "דארווין באיילון דרום")

אגב, העובדה שמורכבות היא הכרחית אינה אומרת, שלו היינו חוזרים על כל התהליך מחדש, כלומר "מריצים" את העולם 3.5 מיליארד שנים לאחור ומתחילים שוב, היינו מקבלים שוב מדוזות, כרישים, כלניות ובני אדם. ההפך הוא הנכון. לבטח היינו מקבלים יצורים אחרים, אבל בלי ספק היו מתקבלים גם הפעם יצורים מורכבים מאוד.

אם נוציא את השיכור של גולד מהפאב אל המדרכה עם עוד כמה עשרות שיכורים כמוהו, נראה אותם מתנדנדים ימינה ושמאלה בסיכויים שווים, אבל כשהם ינועו שמאלה הם יתקלו בקיר שיהדוף אותם ימינה. כשנבדוק, לאחר כמה שעות, את מיקומם לרוחב המדרכה נמצא את ההתפלגות הבאה: חלקם יהיו ממש ליד הקיר, רובם מעט יותר רחוק ממנו, ומקצתם − אולי רק אחד, אבל כמו שראינו קודם, אחרי זמן ארוך מספיק לבטח יהיה לפחות אחד כזה − יתגוללו בתעלת הביוב.

ואכן, אם נסתכל על כלל היצורים בעולם, נראה שרובם המכריע הם יצורים פשוטים ביותר: חיידקים מיקרוסקופיים. אלה משולים לשיכורים, הנמצאים סמוך לקיר השמאלי של מורכבות אפשרית מזערית. אנחנו, בני האדם, משולים לשיכור בתעלת הביוב, אחד ממיליוני מינים – פשוטים ומורכבים − שהתמזל מזלו ובמשך מיליוני שנה של תנועה אקראית הגיע אל מעבר לשפת המדרכה.

החיידקים מהווים כמחצית מהביומסה על פני כדור הארץ! היצורים הפשוטים ביותר הם, אם כן, הנפוצים ביותר, ומכיוון שעובדה זו לא השתנתה לאורך כל ההיסטוריה של החיים, קשה להחזיק בטענה שלאבולוציה יש דחף לקדמה. העולם לא "עובר" מיצורים פשוטים למורכבים. לאורך האבולוציה התפתחו בו (ועדיין מתפתחים) גם יצורים מורכבים, אך באותה מידה ממשיכים להתקיים בו יצורים פשוטים. מורכבות היא רק אחת האפשרויות לקיום, פשטות היא אפשרות אחרת.

העובדה שאנשים מתעקשים להתמקד במעט היצורים המורכבים הקיימים בעולם ולראות בהם את המייצגים הנאמנים של הקדמה, נובעת מאגוצנטריות מתעתעת (אם ננקוט גישה ביקורתית) או מהצורך האנושי כל-כך בחיפוש משמעות (אם נגלה מידה של חמלה).

מבחינה פילוסופית, הפרשנות השגויה מבוססת על רעיון ההתקדמות – הפרוגרס – שהתבסס במאה ה-18 עקב הישגי המהפכה המדעית במאות ה-16 וה-17, שלפיו האנושות הולכת ומתקדמת בכל התחומים. קישורו של רעיון ההתקדמות לתהליך האבולוציה נעשה מיד עם פרסום "מוצא המינים", למורת רוחו של דרווין, והוא אחת הטעויות הנפוצות ביותר גם כיום.

כבר דרווין עמד על היותה של האבולוציה "מזגזגת": הולכת בכיוון אחד ואז מנסה אחר, באסטרטגיה של ניסוי וטעייה. יותר מכל דבר אחר, מעידות על כך "הפשלות": הפגמים, השיבושים והסרחים העודפים של הטבע.

קחו, למשל, את עיניו המנוונות של החולד. לכאורה, התאמה יפהפייה: כמו שפרוותו של הדוב הצפוני לבנה בהתאמה לחיים בשלג, וכמו שצמחי מדבר מצוידים בשעוני גשם, כך לחולד יש עיניים מנוונות. אבל, אפשר לתהות, לשם מה צריך מכרסם שחי במחילות חשוכות עיניים? איזו יד מכוונת שיש לה מטרה מוגדרת מראש היתה מעצבת עיניים קודם ואז מעוורת אותן? האם אדריכל המבקש לבנות דירה מרווחת יבנה תחילה דירה עם מרפסת ואז יהרוס את המרפסת כדי להרחיב את הבית?

"איזה ספר היה כותב נציגו של השטן על עבודותיו השלומיאליות, הבזבזניות והרשלניות של הטבע!" כתב דרווין והתייחס, בין היתר, לזנב המנוון התקוע באחורינו ולתוספתן המידלדל ללא מטרה בבטננו. רק היסטוריה של אבולוציה שמתקדמת ימינה ושמאלה, בצעדים של שיכור, יכולה להותיר עקבות כאלה. ולו היה דרווין מכיר את הביולוגיה המולקולרית היה מצביע גם על הגן לייצור אמייל הנמצא בעופות, אף על פי שאין בפיהם ולו שן אחת (שריד מאבותיהם הזוחלים, שלהם דווקא יש שיניים ויחד אִתן הגן שמייצר את האמייל שעליהן), ועל עשרות הגנים המיותרים האחרים, שהיו פעילים פעם אך התנוונו במשך הזמן ומוטלים עכשיו בגופנו כגרוטאות – עדויות אילמות לשכרותה של האבולוציה.

דרווין הוא הוגה רעיון האבולוציה?

צ'רלס דרווין לא היה הראשון שהגה את רעיון האבולוציה. כבר סבו, ארסמוס (1802-1731), שם לב לדמיון בין יצורים שונים והאמין שלכולם מקור משותף, שממנו הם התפתחו בכיוונים שונים. אמנם ארסמוס מת לפני שצ'רלס נולד, אך דמותו הססגונית השאירה אחריה את טביעות רעיונותיו המקוריים. נוסף להיותו רופא מבוקש שרשם סקס כתרופה להיפוכונדריה, מדען שגילה כיצד נוצרים עננים ומהנדס מוכשר, הוא היה גם משורר. הנה אחד משיריו (בתרגומי החופשי):

נולדו וטופחו במערות אוקיינוס אינסוף.

צורות ראשונות זעירות, לא נראות לעין

נעות על הבוץ או חותכות את המים.

אלֶה, במרוצת הדורות החולפים

גפיים פיתחו וכוחות חדשים,

וקבוצות לאינספור של צמחים מנצות

וסנפיר ורגליים וכן כנף נוצות.

זו היתה אמנם שירה, ולא מדע קשה מגובה בעובדות, אך הנושא היה ברור − ארסמוס דיבר על אבולוציה.

אבל אפילו ארסמוס לא היה הראשון שהגה את רעיון האבולוציה. הרעיון, שמינים-ביולוגיים אינם קבועים אלא משתנים עם הזמן, נהגה מאות שנים קודם לכן. הפעם הראשונה היתה ב-550 לפני הספירה לערך, אז טען הפילוסוף היווני אָנָקְסִימַנְדֶר שצורות החיים הראשונות נוצרו בקרקעית הים והתפתחו למינים חדשים שעלו ליבשה. ברור שהאדם התפתח מבעלי חיים קדמוניים, טען אנקסימנדר, מכיוון שבתנאים ששררו על כדור הארץ בראשיתו לא ייתכן שהאדם יכול היה להסתדר בצורתו הנוכחית.

במשך השנים העלו אנשים נוספים את רעיון האבולוציה, אך כולם הציעו אותו כהגיג פילוסופי, בדרך כלל גם תיאולוגי, ולא כטענה מגובה בעובדות מתחום המדע הניסויי. במבחינה זו יוצא דופן הוא הרוזן דה בופון (de Buffon, 1707-1788), שחקר, בין היתר, סוגים שונים של קופים. לאור הדמיון המופלג שמצא ביניהם לבני האדם הוא הציע להם מקור משותף, ונוסף על כך, בהסתמך על מציאותם של איברים שרידיים שאין להם שימוש, הוא קבע שבעלי חיים לא נוצרו בבריאה מתוכננת אלא התפתחו מיצורים קדומים יותר.

האבולוציוניסט המפורסם מכולם לפני דרווין היה ז'אן בפטיסט למארק (Lamarck, 1774-1829), שנהוג ללגלג עליו כיוון האמין בהורשת תכונות נרכשות. למארק טען, שבעלי חיים משנים את תכונותיהם בזכות שאיפתם להשתנות ובעקבות שימוש מאומץ או אי-שימוש באיברים מסוימים, ואז מורישים את התכונות הנרכשות לצאצאיהם.

הדוגמה המפורסמת ביותר שלו היא צווארן הארוך של הג'ירפות שהתפתח, לטענתו, בשל מאמציהן למתוח אותו בניסיון להגיע לענפי העץ הגבוהים. לזכותו של למארק ייאמר, שזו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שמישהו הציע מנגנון לאבולוציה, וגם אם היה שגוי, למארק ניחן בהבנה שהכוח המניע של האבולוציה הוא הסתגלותם של יצורים חיים לסביבה. אגב, גם דרווין האמין בהורשתן של תכונות נרכשות, כמו כל בני התקופה שלפני גילוי חוקי התורשה של מנדל, וראה בה מנגנון המשמר את השונות העומדת בבסיס הברירה הטבעית.

ב-1844, 15 שנה לפני שדרווין פרסם את "מוצא המינים", התפרסם באנגליה בעילום שם ספר שכותרתו "עקבות ההיסטוריה הטבעית של הבריאה". הספר הציג את האבולוציה כמסבירה הכול: את התפתחות כוכבי הלכת, את הופעת האדם ואפילו את ראשית החיים. מבחינה מדעית היה זה ספר רע: לא כל העובדות בו היו מדויקות ולא הוצגו בו ראיות לקיומה של האבולוציה, אך הוא הציג את הרעיון באופן כה סוחף, עד שהפך לרב מכר והודפס ב-12 מהדורות. דרווין, שתיאוריית האבולוציה היתה אמנם כבר מגובשת בדעתו, אך טרם פרסם אותה, נחשף אז למחיר הגבוה שנאלץ לשלם מי שצידד בגלוי באבולוציה.

ההתקפות על הספר היו חסרות תקדים: יש "למחוץ את ראשו של היצור המעוות הזה ולשים קץ לזחילותיו" אמר על הספר אדם סדג'וויק (Sedgwick), גיאולוג שהיה מעמודי התווך של קיימברידג' ומכר של דרווין. "זלזול חסר פשרות ולעג, אלה הם כלי הנשק שיש להשתמש בהם נגד דברים כאלה שימיטו הרס וחורבן על הכול", אמרו אושיות קיימברידג' האחרים. ההתקפות, אגב, רק קידמו את מכירותיו של הספר, והפיצו אותו בקרב כל שכבות החברה: אנשי מעמד הפועלים, מהפכנים רדיקלים, מדענים וויגים, אנשי כנסייה טורים ואף המלכה עצמה.

מוציא לאור בשם צ'יימברס התגלה לבסוף ככותב הספר, וכששאלו אותו מדוע פירסם את הגדולה שבעבודותיו בעילום שם, הוא הצביע על ביתו שבו גדלו אחד-עשר ילדים ואמר, "יש לי אחת-עשרה סיבות".

האבולוציה לא היתה, אם כן, רעיון מקורי של דרווין. הוא היה זה שסיפק מגוון גדול של ראיות המאוששות אותה מתחומים שונים: אקולוגיה, אנטומיה, פליאונתולוגיה, אמבריולוגיה ואתולוגיה − אך עיקר תרומתו היה בהצגת המנגנון העומד בבסיס האבולוציה. המנגנון שהציע − הברירה הטבעית – היה מנגנון מטריאליסטי שנובע מחוקי הטבע, כלומר מתחום עיסוקו של המדע, ולא מתחום האמונה בכוחות שמעל הטבע.

החזק שורד?

נכון שלעתים החזק שורד, אבל לפעמים דווקא ההפך הוא הנכון. למשל, במקרה של נגיף האיידס. לכאורה הנגיף החזק הוא אכן השורד: נגיפים תוקפים, מתרבים ומעמידים צאצאים, ומבין כולם שורד האלים ביותר, היעיל, זה שהצליח על פני האחרים, המתונים יותר. ואמנם, כשהגיעו נגיפי האיידס למערב, כנוסעים סמויים בדמם של מטיילים שחזרו מאפריקה, פעלה הברירה הטבעית לטובת החזקים. ככל שהנגיף היה תוקפני יותר, הוא גבר על מתחריו והחל להתפשט במהירות.

וכאן בדיוק חל המהפך.

נגיפי האיידס מועברים כידוע במגע מיני, וההדבקה בהם מתרחשת לפני התפרצות המחלה, כשהאדם התמים אינו יודע עדיין שיש נגיף בדמו. הוא ממשיך בחייו הרגילים, לפעמים במשך שנים, ומדביק עוד ועוד אנשים. כאשר השתלטו על האוכלוסייה בדרך הברירה הטבעית הנגיפים התוקפניים, היעילים מכולם, החלה המחלה להתפרץ במהירות, עד שלעתים קרובות היא התפרצה עוד לפני שהחולים בה הספיקו להדביק אנשים נוספים. כך מצאו את עצמם המנצחים של פעם, דווקא הנגיפים האלימים מכולם, נכחדים, ומה שהתחיל כיתרון הפך עם הזמן לחיסרון. הנגיפים האלימים יותר הדביקו פחות ופחות אנשים, ודווקא המתונים, שהמתינו לשעתם בלי לחולל מהומות, עברו מאדם לאדם ושרדו.

ולכן, לא תמיד החזק מנצח ולאו דווקא המהיר, היפה או הגבוה. האבולוציה אינה מעדיפה דבר מראש, והברירה הטבעית פועלת אד-הוק: היום ישרוד החזק, ומחר אולי המתון יותר; עכשיו הראוותן ובעתיד דווקא הצנוע. שינויים מתרחשים כל הזמן, ולכן מה שהיה הוא לא שיהיה. מי שהצליח היום אינו בטוח מחר, כי מה שקובע הוא רק מידת ההתאמה של היצור החי לסביבה בכל רגע נתון.

אם כן, הניסוח הנכון הוא שהמתאימים שורדים, לאו דווקא החזקים, ביטוי שבאופן אירוני, לא נטבע על-ידי דרווין, אלא על-ידי הרברט ספנסר (Spenser), מאבות הדרוויניזם החברתי.

זה המקום לטפל בתפישה השגויה, שלפיה דרווין הניח את היסודות לתיאוריה חברתית זו. כשהוא נסמך על תיאוריית האבולציה בטבע גורס הדרוויניזם החברתי, שמלחמת הקיום מתרחשת גם בין בני אדם, ושאין להתנגד למהלכה של הברירה הטבעית הפועלת לסילוקם של היסודות החלשים בחברה לטובת החזקים יותר.

אלא שלא בלבד שדרווין לא גזר טענות אלה מתורתו – הוא חשב שאפשר לגזור ממנה דווקא את ההפך. הוא האמין, שדווקא בני המעמדות הנמוכים ימצאו באבולוציה השראה, צידוק למאבק, למלחמת הקיום שלהם כדי לשרוד, כי הסדר הקיים ניתן לשינוי ובעצם טבעי שיישתנה. ואכן, בתקופתו פרצו מהומות באנגליה. עניים, מובטלים ושאר אנשי המעמדות הנמוכים יצאו לרחובות ועלו על בריקדות כדי לשנות את הסדר החברתי הקיים, תוך שהם מאמצים גישות אבולוציוניות של קִדמה ושינוי.

"ההכרה בכך הכתה בו כאשר ראה, לראשונה בחייו, קוף. לגן החיות של לונדון הגיעה קופה − אורנג אוטן. הוא שם לב שכאשר שומר הכלוב לא הסתכל עשתה הקופה דברים אסורים ומיד היתה מסתתרת. כשציפתה לעונש − מלקות מידי השומר − היתה מתכסה בשמיכה, וכאשר אחד המבקרים בגן נתן לה חתיכת לחם, היא הביטה בשומר כדי לוודא שהוא מרשה לה לנגוס בה.

התנהגותה האנושית של הקופה − שיקול דעתה, יכולתה להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור, רגש הבושה שאולי ניחנה בו והציפייה לעונש נגעו ללבו של דרווין ועוררו בו מחשבות על שורשיו הקדומים של המוסר האנושי.

רגשות מוסריים, הוא אמר, הם עניין טבעי לחלוטין וטבועים במין האנושי ממש כשם שאינסטינקטים טבועים בדבורי הדבש. שורשיו של המוסר נטועים בהיותנו יצורים חברתיים. הקבוצה מקנה לחבריה יתרון הישרדותי גדול: מציאת מזון במשותף, התגוננות מתואמת מפני טורפים, העברת מידע חיוני ולמידה זה מזה. כאשר קיומם של הפרטים תלוי בהשתייכותם לקבוצה, יש חשיבות עצומה לעזרה הדדית ולמתן עונש למי שפגע באחד מחבריה. משום כך, אמר דרווין, קשה להגזים בחשיבותם של הרגשות המשמעותיים ביותר שהתפתחו בהקשר הזה: הסימפתיה והחמלה.

יכולתנו להזדהות עם שמחת הזולת ועם כאבו וכתוצאה מכך להושיט לו יד, מאפשרות לנו להגיש עזרה לחברי הקבוצה, גם לחלשים, לנכים ולחולים. במהלך האבולוציה הקנו הסימפתיה והחמלה יתרון לאדם: חברה שכללה חברים בעלי רגשות כאלה שגשגה, טיפחה צאצאים רבים יותר ולכן שרדה. חברות אחרות, לעומתה, הובסו. משום כך, אמר דרווין, סימפתיה וחמלה אינן ישויות אלוהיות. הן התפתחו במהלך האבולוציה, בהדרגה ובאופן הטבעי ביותר, כחלק מאנושיותנו הצומחת.

וזה מה שהפעים את נעמה. כיצד השכיל דרווין להעמיד את הסימפתיה כגולת הכותרת של הטבע האנושי? לא האהבה העזה, הגורפת, המופיעה בסערה. דווקא הסימפתיה, אותו רגש צנוע המביא אחריו מעשה פשוט וחם. אותו רגש אנושי המושיט את ידו ואומר, קח".

ד"ר סמדר רייספלד היא עיתואנית וסופרת, מחברת הספר "דרווין באיילון דרום" (כתר, 2007). המאמר המלא התפרסם בגיליון אוגוסט של "גליליאו "