יהודי לא הורס בית כנסת יהודי
פרט לפינוי יישובי גוש קטיף והחרבתם, החליטה ממשלת שרון להרוס גם את בתי הכנסת. ארבע שנים אחרי, מתאר עו"ד גלעד קורינאלדי בספרו "משפט נעילה" את המאבק למניעת הריסת בתי התפילה, לראשונה בהיסטוריה על-ידי יהודים. הצצה לפרק
יום ראשון, ל' באב תשס"ה, 4 בספטמבר 2005 - דיון בפני שבעה שופטים בבית המשפט העליון.
בבוקר זה קמתי עם אשמורת ראשונה, התפללתי במניין ותיקין וטבלתי במקווה. חשתי שאפשר ופרשה זו על השלכותיה תירשם כנקודת ציון ביחסי דת ומדינה או לפחות כהערת שוליים חשובה בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל המתחדשת. קיום דיון תקדימי בדבר גורלם של עשרות בתי כנסת, בפני שבעה שופטים יהודים בבית המשפט העליון של מדינת ישראל, איננו עניין שבשגרה.
לצורך מיקוד מחשבותי הותרתי את רכבי מאחור ופסעתי ברגל מביתי בשכונת רחביה לבית המשפט העליון. ברחוב סעדיה גאון נקרה בדרכי ידיד המשפחה וממחזיקי בית הכנסת האיטלקי, שופט בית המשפט המחוזי (בדימוס) ד"ר אליהו בן זמרה. סיפרתי לו כי אני בדרכי לדיון בבית המשפט העליון בעניין בתי הכנסת. בתגובה הניח ידו על ראשי, ברכני ב'ברכת כהן' להצלחת שליחותי ופטרני לשלום. הפעם הקודמת בה זכיתי בברכת כהן מסולסלת מד"ר בן זמרה היתה תחת החופה, כמנהג יהודי איטליה ביום נישואי עם רעייתי מיכל.
בשעה זו חלפו במוחי הרהורים רבים. כעורך דין עמוס עבודה, שאת עיקר זמנו ומרצו הקדיש לניהול מאבקים בבתי משפט עבור לקוחותיו, מצאתי עצמי לא פעם מהרהר על דרכי. למרות העניין והאתגר האינטלקטואלי שיש בלא מעט מן התיקים, לצד הכנסה נאה – האם נכון עשיתי כאשר עזבתי את תחום עיסוקי הקודם, לימוד והוראת מחשבת ישראל, לטובת עיסוק בענייני משפט?
בבוקר זה נמוגו כל הספקות: החובה, ובעיקר הזכות שנפלה בחלקי, לשמש פה לכלל בית ישראל במאבק להגנה על בתי הכנסת, הלא הם 'הכתר', כניסוחו הנאה של האומן פולברג, הצדיקה את הבחירה בקריירה המשפטית. עטוי גלימת פרקליטים שחורה נכנסתי בשערי בית המשפט העליון, פוסע לאיטי לאולם ג'. על אף העובדה שאולמות בית המשפט העליון אינם זרים לי כלל, לבי פעם בחוזקה. לצד ההתרגשות שאחזה בי בצבצה לה תקווה. הוצפתי במחשבות על כך שלאורך ההיסטוריה היהודית, יותר משישראל שמרו על בתי כנסיות שלהם, שמרו אלה על עם ישראל ועל זהותו הדתית והלאומית.
באתר האינטרנט של הרשות השופטת פורסם כי בראש הרכב שבעת השופטים יעמוד המשנה לנשיא השופט מישאל חשין. חשין, מגדולי השופטים המקוריים בדורנו, 'תלמיד חכם' חילוני שפיו ולבו שווים, ומהשופטים היחידים בעידן ברק שלא היסס להתייצב כנגדו ולחלוק עליו ב'דעת יחיד' בסוגיות רבות. שופט הקורא כל מילה בתיק שלפניו אך אינו צפוי מראש, בלשון המעטה. מאידך, עמדותיו הפוליטיות והציבוריות של חשין היו שקופות וידועות מראש. היה קשה מאוד להניח שיתן ידו להתפתחות שיכולה לעכב או לבלום משהו מתוכנית ההתנתקות אותה הכשיר בעקביות, אפילו אם מדובר במקדשי מעט. יחד עם זאת הצטיידתי במספר 'פנינים חֶשִינִיים' – ציטוטים רלוונטיים מפסקי דינו לצורך שליפה בדיון. לא יזיק אולי יועיל.
ופתאום נכנס אהרן ברק
נכנסתי לאולם, זקוף קומה, והתיישבתי בשולחן הפרקליטים העגול. לצדי ישבה רעייתי, עו"ד מיכל כהן-קורינאלדי, שליוותה מאחורי הקלעים את המאבק מראשיתו בראייה אסטרטגית ובעצות נבונות שהתאפיינו באיפוק ובתבונה רבה. בחלל אולם ג' המואר (האולם המרכזי של בית המשפט העליון) נשמע קולו המהדהד של פקיד בית המשפט – שליווה את כניסת השופטים לאולם בקריאה: "בית המשפט!". אל האולם נכנסו בזה אחר זה שבעת שופטי בית המשפט העליון: דורית בייניש, אילה פרוקצ'יה, אדמונד לוי, אשר גרוניס, עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין, אך בראש ההרכב לא עמד השופט מישאל חשין אלא באופן מפתיע, נכנס לאולם וישב בראש נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק.
דומייה מוחלטת שררה באולם המלא מפה לפה. תא כתבי המשפט היה עמוס בעיתונאים, ביניהם ברוך קרא, סיוון רהב-מאיר, מיכל גולדברג, שמואל דקלו ושמואל מיטלמן. צלמי ערוצי החדשות הבזיקו תמונות אחרונות טרם יציאתם את האולם. כעבור שניות הושלך הס באולם. הבטתי כלפי מעלה ומיקדתי את מבטי באלומת השמש הנעימה שחדרה מבעד לקודקוד תקרת הזכוכית המשולשת שהאירה את אולם בית המשפט כזרקור. המעמד היה מרומם. השופט ברק התיישב, סקר במבט ארוך את היושבים באולם כמעט עד אחרון הספסלים, ופתח את הדיון בהערה מקדימה ומפתיעה: "פנה אלי ידידי חנן פורת והעלה בפני את משמעות הריסת בתי הכנסת על ידי יהודים". ברק הוסיף כי הבהיר לפורת שאם ישוחח עמו בנושא זה, לא יוכל לשבת בהרכב בדיון הנוסף ובשל כך השיחה ביניהם עברה לפסים אחרים. בהגינותו, פנה ברק לנציג המדינה ואלי ושאל האם בנסיבות אלה מתנגדים אנו שהוא יישב בראש ההרכב. שנינו השבנו בשלילה. הדיון החל.
רשות הדיבור ניתנה לי. סידרתי את שולי הגלימה שנדמו בעיני לטלית. אף שהכנתי נאום סדור וכתוב היטב מראש, עשיר בציטוטים מתוך מגילת העצמאות בדבר יסודות ההגנה על 'חופש דת ופולחן', עקרונות היסוד בעניין המקומות הקדושים, היותה של מדינת ישראל מדינה 'יהודית דמוקרטית', זנחתי את הנאום. את ראשי הציפו מחשבות רבות ובאוזני הדהד בעוצמה רבה ניגון תפילת שליח ציבור הנאמרת לפני תפילת מוסף של הימים הנוראים: "הנני העני ממעש נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל. באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני".
ואיפה היו הרבנים?
החילותי בשטף דיבור ספונטני, תוך ציטוט משפט הפתיחה של השופט רובינשטיין מתוך פסק הדין המקורי: "בית משפט במדינה יהודית ודמוקרטית נדרש לעסוק בהריסתם של בתי כנסת, מה שהדעת נותנת כי לא היה בפניו מעולם ואפשר רק לייחל שלא יהיה עוד". מחיתי דמעות שבצבצו בזווית עיני, והוספתי: מכובדי, ניצבים אנו בסוגיה שבתולדות האומה לא היתה מעולם. יהודים הורסים במו ידיהם בתי כנסת שלהם. אנו פותחים את תפילת הבוקר 'מה טובו אוהליך יעקב...'. אנו עם מסורתי, עם מאמין. הסוגיה הזאת היא כבדת משקל לכל בית ישראל בארץ ובעולם.
השופט רובינשטיין ספק הטיח ספק העיר בקולו הרועד ואמר: "עם כל הכבוד איפה היו הרבנים?" השבתי לו על כך, ופרוטוקול בית המשפט קלט מילה במילה את הדברים הבאים: "אני מקבל את הערת אדוני, אבל אני פה משמש כפֶה לכלל עם ישראל. אם הרבנים צריכים לעשות תיקון ותשובה – הם יעשו.
כולם צריכים להתעורר, עיני העולם היהודי נשואות אליכם בשעה זו... אם הרבנים שגו ולא דיברו במשך שנה וחצי הם צריכים לתקן את דרכיהם. מעולם לא נמצאה כזאת קואליציה רחבה מקיר לקיר שכולם פֶּה אחד פוסקים שעדיף שיהרסו את בתי הכנסת זרים ולא אנשי ישראל. אני חושב שבית המשפט לא יכול להתעלם מפסיקה הלכתית כל כך חשובה.
"אומרים לי גדולי הדור שזכיתי להיכנס בשעריהם בימים האחרונים: 'אין לך ביזיון גדול יותר מהעובדה שיהודים יהרסו את בתי כנסיות שלהם במו ידיהם'. נפל דבר בישראל; וקורה שפוסקים ורבנים ראשיים משנים את דעתם. גם זה קורה. אני חושב שאל לה למדינה להתעלם בסוגיה הכל כך כבדה מהעמדה הרבנית. התיק הזה מעלה את השאלה ביחס לכבוד הדת היהודית, כבוד האומה הישראלית וכבוד אלוקים. איזה כבוד אנו נבחר שיעלה על המאזניים? האם ניתן יד באמצעות בית המשפט הזה להריסת אותם מקדשים? רק צוררי ישראל, הגרועים שבהם, החריבו את בתי מקדשינו. האם אנו נמיט את החרפה הזאת על הנוער, על הילדים ועל ילדי הגולה?".
- "משפט נעילה: המירוץ להצלת בתי הכנסת של גוש קטיף", מאת גלעד קורינאלדי, 319 עמודים, בהוצאת דביר ובשיתוף הוצאת הקיבוץ המאוחד.
