שתף קטע נבחר

 

סוף מעשה במצלמה תחילה

אף אחת מכן לא היתה יושבת וצופה בפרקים שלמים של בחורות יפות ומוצלחות המתעדות את עצמן. אריאנה מלמד התמכרה והצליחה לפענח את סוד קסם הקשקשת הנשית ב"מחוברות"

תחילה, ניפטר ממכבסת המלים. כדי להגג את עצמך לדעת מול מצלמה, לא נחוץ "אומץ" כי אם צורך אקסהיביציוניסטי עז ואמונה שעצם הפטפוט מולה מתייחד במידות תרומיות שעוד נותר לברר מה טיבן.

 

התוצאה הסופית אינה מופת של כנות, אלא תערובת של הכוונה מראש, שיקול מחושב של מה לצלם ומה לא ועריכת וידאו חכמה ואגרסיבית. אין כאן "תיעוד", כי אין כאן ולו התרחשות חיצונית אחת שהמצלמה היא רק עדה שלה.


"מחוברות". קילומטראז' של פטפטת (צילומים: שי וליץ)

 

"מחוברות" הוא מארג מתוחכם של סיפורים שמשווקים לצופים - אטען כאן שבעיקר לצופות - כתיעוד אותנטי של חיי נשים. מה שמופיע על המסך הוא "אותנטי" במידה שהמלצה של ג. יפית או צילום "ביתו" של חיים כהן בשדה עגבניות, הם אותנטיים.

 

אבל גם הטובה שבדרמות השיקספיריות אינה "אותנטית", וזה בסדר. פרסומת, מעשה אמנות טלוויזיוני ו"מחוברות" כפופים כולם לאפשרויות ולמגבלות המדיום, ולעולם אינם ארועים חד-פעמיים ולא מבוימים. אלא ש"מחוברות" מדלגת מעל משוכת הספק של רוב הצופים ויוצרת תחושה מוטעית כי פיסת חיים אמיתית לפנינו, הבה נתחבר אליה.

 

מונולוגים מהווגינות

התחושה מתחילה בהעדר יפיוף. לרוב, המחוברות לא מאופרות ולא דפקו הופעה לכבודה, למעט אליזרין, שכללי הלבוש שלה מתחוורים מיד והעניין ניטל מהם בעצם הצגתם והסברתם. הקלוזאפים המרובים, במיוחד אלה שמצולמים בזוויות משונות ובלתי מקצועיות, תורמים אף הם - ואחר כך מתחיל הפטפוט, זה שלכבודו התכנסנו.


אליזרין. טקסט לא אותנטי

 

"מחוברות" היא מוצר שערכו הוויזואלי אפסי. הטקסט הוא המוביל. ארבע מהנשים שעל המסך מתפרנסות בין היתר מיצירת טקסטים. לדנה ספקטור קילומטראז' ארוך וחושפני משל כולן, אבל מירי חנוך כותבת טורים, ליאת בראון היא בלוגרית ואליזרין כותבת באתר שלה. טקסט "אותנטי", כזה שאינו מודע לאיכות הדברים הנאמרים ולמידת העניין הפוטנציאלי שבו, תמצאו רק אצל חנה רטינוב.

 

מכיוון שהמצלמות מְצלמות בעיקר התרחשות ביתית וטריויאלית ללא התערבות עיצובית, התוצאה מזמינה לכאורה הצצה לסרט וידאו משפחתי כמוס, כזה שנועד רק למעטים. אבל האזנה ממוקדת לטקסטים מגלה מיד שההתרחשות המעטה, ועמה הנפשות הפועלות כתפאורה משפחתית, היא רק הרקע שנבחר למונולוגים מעמקי נפשן של המשתתפות.

 

אם יש משהו משותף למונולוגים הללו, הרי זו התחושה המתמשכת של כישלון שמתעצמת ככל שממשיכים ומתבוננים בחיים על המסך. האישה-שיש-לה-הכל חושפת במילים את חוסר יכולתה לתחזק את החיים שמתפרשים כ"גיהנום"; החיננית-מבולבלת-חכמה מדווחת על קושי להבין אם אהבתה היא אסון או נס; הוורודה המוחצנת לא יכולה לדבר על אבא שלה, וגברת-שעון-ביולוגי-מתקתק תופסת עצמה ככישלון בכל תחום בחייה.

 

ויש גם את חנה, עם גילה וחיי המשפחה הלא פשוטים שלה, ובית הספר המזעזע שלה, וחבריה שמשכנעים אותה שהיא "דפוקה". יד על הלב: הייתם נשארים מחוברים לסדרה בה מופיעות נשים המציגות עצמן כמוצלחות ערב אחרי ערב? נכון שלא?

 

כישרון או כישלון

רק כשמבססים את "מחוברות" כרצף סיפורי כישלון, נוצר המצע שעליו אפשר לשפוך וידויים. צרכני תרבות בישראל אינם מוכנים לקנות וידוי של אנשים מצליחים, ויעידו נסיונותיה של שרי אריסון לשווק את ילדותה המבוהלת. התמהיל שמאפשר למחוברות להתוודות הוא איפוא התעלמות מהצלחותיהן, מהישגיהן, מכשרונותיהן ומייחודן. הן מוצגות כאנטי-גיבורות, ולפיכך הן מעוררות אמון ב"אנושיותן".


                                               רטינוב. הדבר האמיתי

 

הצגה שכזו מחייבת העדר מוחלט כמעט של רגעים קומיים או מאושרים, אבל במובן זה, דווקא העדר החיות של הסדרה הוא סוד הקסם. לב העניין, כאמור, הוא איפיונים של אי נחת, מצוקות, בעיות, חרדות, בדידות וטראומות ילדות.

 

נו, ככה זה אצל נשים, לא? חרדתיות, תלותיות, שבויות בהזיות רומנטיות, בוכות, רוצות ילדים, כועסות על אבא-אמא. כמו "כולנו", או לפחות כמו מי שתישאר לצפות ב"השתקפות שלה" על המסך, מבלי להבהיר לעצמה כי גם היא שבויה באותו נראטיב.

 

מה אני עוד עושה שם?

אז למה צפיתי ב-20 פרקים? אולי מתוך אמונה נאיבית שב"מחוברות", אחרי האקספוזיציה המייגעת, יתחולל משהו שונה מזה שטופטף לצופים בהתחלה. זה לא קורה, כי הנראטיב אינו מאפשר שינוי, אלא רק עוד מאותו דבר המתחזה להעמקת ההיכרות עם המשתתפות.

 

בתוך כך, מצאתי שה"חיים" היחידים בסדרה שייכים לחנה. נערה שאינה דוברת בשפת הפסיכולוגיה הפרוידיאנית, שמשפחתה מתנודדת על גבול חוסר התפקוד ודוברת שפה אחרת.

לא, זו לא רוסית, אלא שפה בה ילדים אינם מרכז העולם, צייתנות להורים היא ערך עליון, אהבה היא כזב, ואם לא אוכלים בורשט של סבתא נתקפים באשם שמקורו במצור על לנינגרד.

 

אין חיזוקים חיוביים, אין כסף, אין מוביליות חברתית ויש זרות מובנית בחיים האלה, עמם ילדה בת 16 מתמודדת בעקשנות בלתי מבוטלת ומתוך אמונה ששינוי הוא אפשרות קרובה, בדיוק כמו הייאוש מהשינוי. אם ימשיכו להעלות כאן פרקים, אוכל להשתמש בכפתור הקטן הזה שמאיץ קדימה, להקשיב כשחנה מדברת, ולקוות שתמשיך לדבר בשפתה שלה.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ספקטור מחוברת. גם ככה היא מייצרת טקסטים
צילום: שי וליץ
לאתר ההטבות
מומלצים