להציל את יענקל

יענקל'ה הלך לאיבוד בנחל ספונים ונדמה היה כי מדינה שלמה מתקשה להירדם. נער קטן המבלה לבדו את הלילה בתוך שמורת טבע, ללא מים וללא אמצעים – זו אינה התחלה מבטיחת טובות. חמים מאוד היו הימים האחרונים באיזור ההר הירוק תמיד. וכשהטמפרטורות עולות, יוצאים הצפעים עם רדת הערב לשחר לטרף. רק לפני ימים אחדים הוכש אדם ביישוב סמוך בצורה קטלנית על ידי צפע. גם בורות, ניקרות ומדרונות תלולים מצויים לרוב בנחל. בהחלט לא נשמע כמו סיפור עם הפי אנד שישמחו לשדר בערוץ "הולמארק".

אל מושב מגדים הסמוך לביתי זרמו מאות אנשים במטרה לסייע. שוטרים, פקחי רשות שמורות הטבע ומתנדבים אחרים. אנשי זק"א, חובשי כיפות סרוגות, מושבניקים וקיבוצניקים מאיזור חוף הכרמל. ברור כי עובדת היות הנער חרדי לא שינתה מאומה, אף לא לאוכלי השפנים והחזירים שבין הסורקים (אין מדובר בהאשמות שווא, אני מכיר רבים מהם אישית). ודאי שלא. האם אנשי "זק"א" ו"הצלה" בודקים בציציותיהם של הנפגעים בטרם יקבלו טיפול?

אך אם רק לפני שבוע הייתי מבקש מישראל ישראלי לזרוק אסוציאציה בה מופיעים קצין משטרה ונער חרדי, מה הייתה התוצאה? רובינו היינו מתארים קצין משטרה גורר בפאותיו נער חרדי אל הניידת. ברקע: גז ואש ותמרות פחים הנישאים אל השמיים. אחרים היו מציירים שוטר הסופג בפניו טיטול שהשליך שבבניק. מי היה מאמין שמשאת נפשם של הורים חרדים, תהיה לראות את בנם מובל אל תחנת המשטרה? שמדינה שלמה שכלאה נשימתה בלילה, שיחררה הבוקר אנחת רווחה לאומית למראה נער חרדי אחוז בידי אחד מכחולי המדים?

התמונה המתנוססת היום בראשי עמודי החדשות מסבירה את הכל. קצין משטרה חובק נער בכיפה שחורה וציציות וכולם מתמוגגים מאושר. כל מי שחגג כבר את התפוררותה של החברה הישראלית, ראוי לו להגדיל את התמונה ולתלות במשרדו. מי שרוצה להבין את סודו של העם היהודי, כדאי שילמד טוב טוב את התמונה הזו. אם להיות קצת שמאלצי, כדאי להזמין הגדלה ממוסגרת עבור לשכותיהם של נסראללה, אחמדינג'אד והנייה. תמונה זו, אומרת באלף מילים: לא יעזור לכם. הדבק היהודי עדיין פועל. כל אחד ואחד מאתנו מוכן לעשות הכל כדי להציל ילד אחד.

ישאלו הציניקנים, כמוני, מה בסך הכל

קרה? ילד חולץ על ידי כוחות הביטחון שבסך הכל עשו את עבודתם. הרי זה קורה בכל מקום בעולם, במדינות בודהיסטיות, נוצריות וקומוניסטיות. בנוסף, האם אינך שומע את הקולות שכבר נשמעים: "נו, החרדים האלה! לוקחים תפילין במקום מים!" וכו'. כל זה נכון. אבל מה מעניין את ההודי בפנג'אב אם ילד סיקי הלך לאיבוד במומבאי? הכעס והביקורת, הם סימן מובהק לאיכפתיות. האדישות, היא זו המדאיגה, וברוך השם, במדינת ישראל לא מצאתי אדישים.

אז נכון, אנחנו מוכנים להתלכלך אחד על השני בטוקבקים. להגיע לעימותים קולניים בכלי התקשורת. לקרוא לאנשי כוחות הביטחון "נאצים" ולחרדים "פרזיטים". בקיצור, לשנוא את אחינו בלבבנו כפי שרק יהודים טובים יודעים.

אבל מתברר שכולנו קשקשנים ומתלהמים, בעיקר כשאין לנו דבר אחר לעשות. כי כשמגיע רגע המבחן, אנחנו תמיד עומדים בו. לו היו בני ישראל מאמינים בכל מה שהם אומרים על החרדים, לא היו יוצאים לחפש את יענקל'ה. מנגד, איזה אב חרדי היה נותן ל"נאצי" לחבק את בנו? מתברר שכנהוג במחוזותינו, אחד בפה ואחד בלב היהודי. וכמה שהלב הזה גדול - תמונתו של יענקל'ה עם קצין המשטרה, מראה זאת בבירור. מראה שאולי אולי בכל זאת, עוד לא אבדה תיקוותנו.