הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור

"כן, בוודאי, אם יהיה יפה מחר," אמרה גברת ראמזי. "אבל תצטרך לקום עם הציפורים", הוסיפה. לבנה הסבו המילים אושר בלתי רגיל, כאילו הוחלט שהטיול אכן ייצא לפועל, והפלא שייחל לו, במשך שנים על שנים כביכול, יהיה, כעבור חשכת לילה אחד ושיט בן יום, בהישג יד.

מכיוון שנמנה, כבר בגיל שש, עם אותו שבט גדול שאינו מסוגל להפריד רגש מרגש ונגזר עליו להתיר לאפשרויות

העתיד, על האושר והצער שבהן, להעיב על מה שממתין בפתח ממש, מכיוון שאצל אנשים כאלה, גם בשחר הילדות, כל סיבוב של גלגל התחושה יכול לגבש ולקבע את הרגע שעליו הוא מאיר או מאפיל, האציל ג'יימס ראמזי, שישב על הרצפה כשאמו דיברה וגזר תמונות מתוך קטלוג מאויר של חנויות 'הצי והצבא', אושר שמימי על תמונה של מקרר.

שוליו היו מעוטרים בשמחה. המריצה, מכסחת הדשא, רחש עצי הצפצפה, העלים המלבינים בטרם גשם, עורבים מצווחים, מטאטאים נוקשים, שמלות מרשרשות, כל אלה היו בעיני רוחו ססגוניים ומובחנים כל כך עד שכבר פיתח צופן פרטי משלו, שפה חשאית משלו – גם אם נראה כמו סמל החומרה הבוטה והנוקשה במצחו הגבוה ועיניו הכחולות העזות, הכנות והטהורות ללא דופי, שהזדעפו במקצת למראה חולשה אנושית, מה שגרם לאמו, שהביטה בו כשהוליך בדייקנות את מספריו סביב המקרר, לראות אותו בדמיונה לבוש כולו חולד וארגמן על דוכן השופטים או עומד בראש מפעל הרה גורל בשעת משבר ציבורי.

"אבל", אמר אביו שהתייצב מול חלון הטרקלין, "לא יהיה יפה".

אילו היה בהישג יד גרזן, שיפוד או כל כלי נשק אחר שיוכל לפלח חור בחזהו של אביו ולהמית אותו בו במקום, ג'יימס היה אוחז בו. עד כדי כך קיצוניים היו הרגשות שמר ראמזי עורר בלבם של ילדיו בעצם נוכחותו, כשעמד כמו עכשיו, רזה כסכין, דק כלהב, מחייך בלגלוג, לא רק בגלל ההנאה שהפיק מכך שאכזב את בנו והעמיד באור מגוחך את אשתו, שטובה ממנו פי עשרת אלפים בכל מובן (חשב ג'יימס), אלא גם מתוך איזו גאווה נסתרת על הפסיקה המדויקת שלו. מה שאמר היה נכון.

תמיד נכון. הוא לא היה מסוגל לומר משהו שאיננו נכון; מעולם לא שיבש עובדה; מעולם לא שינה מילה לא נעימה כדי לרצות או לענג מישהו עלי אדמות, ובוודאי לא את ילדיו שלו, שכיוצאי חלציו מצווה עליהם להיות מודעים כבר משחר ילדותם לכך שהחיים קשים; העובדות קשיחות; ומסענו אל אותה ארץ מהוללה שבה כבות תקוותינו העזות ביותר וספינותינו הרעועות אובדות בחושך (כאן נהג מר ראמזי לזקוף את גוו ולצמצם את עיניו הכחולות, הקטנות מול האופק) הוא מסע הדורש, יותר מכול, אומץ, אמת וכוח עמידה.

"אבל יכול להיות שיהיה יפה – אני מתארת לי שיהיה יפה", אמרה גברת ראמזי ופיתלה בקוצר-רוח קל את הגרב החום-אדמדם שסרגה. אם תגמור אותם הערב, אם בכל זאת ייצאו בסופו של דבר אל המגדלור, הם יתנו את הגרביים לשומר המגדלור בשביל הילד הקטן שלו, שהירך שלו נגועה ככל הנראה בשחפת; וגם ערימה של כתבי-עת ישנים וקצת טבק, בעצם כל מה שתמצא בסביבה שלא ממש נחוץ ורק מעמיס על החדר, שאפשר לתת למסכנים האלה שבטח משתעממים עד מוות – שיושבים שם כל היום ואין להם שום דבר לעשות חוץ מלצחצח את הפנס ולקצץ את הפתיל ולנבור בפיסת הגינה שלהם – משהו שישעשע אותם.

"אי אפשר יהיה לעגון במגדלור" (צילום: ויז'ואל פוטוס)

כי איך אתם הייתם מרגישים אם הייתם סגורים חודש שלם, ובמזג אוויר סוער אולי גם יותר, על סלע בגודל מגרש טניס, נהגה לשאול; ובלי מכתבים ועיתונים, בלי לראות אף-אחד; אם אתה נשוי – בלי לראות את אשתך, בלי לדעת מה שלום הילדים שלך, אם הם חולים, אם נפלו ושברו יד או רגל; לראות את אותם גלים משעממים מתנפצים שבוע אחרי שבוע ואחר כך סערה נוראה מתקרבת והחלונות מתכסים קצף והציפורים מתרסקות על הפנס והכול מתנדנד ואי-אפשר להוציא את האף מרוב פחד שמא תיסחף לים - איך הייתם מרגישים, נהגה לשאול, ופנתה בייחוד לבנותיה. ולכן, היתה מוסיפה, בנימה שונה למדי, צריך להביא להם כל פינוק אפשרי.

"מזרחית," אמר טאנסלי האתיאיסט ופרש את אצבעותיו הגרומות כדי שהרוח תישוב בעדן, כי הוא היה שותף לצעדת הערב של מר ראמזי - הלוך ושוב, הלוך ושוב על המרפסת. כלומר, הרוח נושבת מכיווּן שאין פחות מתאים ממנו לעגינה במגדלור. כן, הוא באמת אומר דברים לא נעימים, הודתה בלבה גברת ראמזי; ממש מאוס מצדו להמשיך ולדבר על זה ככה ולאכזב את ג'יימס עוד יותר; אבל היא לא תרשה להם לצחוק עליו. "האתיאיסט" הם קוראים לו; "האתיאיסט הקטן".

רוז לועגת לו; פְּרוּ לועגת לו; אנדרו, ג'אספר ורוג'ר לועגים לו; אפילו באדג'ר הזקן שלא נותרה לו אפילו שן אחת בפיו כבר נשך אותו, ורק מפני שהוא (כך אמרה ננסי) הצעיר המאה ועשרה שרודף אחריהם כל הדרך לאיים ההיברידים, כשהרבה יותר נחמד להיות לבד.

"שטויות", אמרה אז גברת ראמזי בחומרה רבה. בלי קשר לנטייה להפרזה שירשו ממנה ולרמיזה (המוצדקת) שהיא מזמינה יותר מדי אנשים להתארח ואף נאלצת לשכן את חלקם בעיר, היא לא יכלה לשאת חוסר-נימוס כלפי אורחיה, בייחוד כלפי הצעירים, שהיו עניים כמו עכברי כנסייה, "מוכשרים במידה בלתי רגילה" אמר בעלה, מעריציו המושבעים שבאו לשם לחופשה.

למעשה פרשה את חסותה על בני כל המין האחר. מסיבות שלא יכלה להסביר; על שום אבירותם ואומץ לבם, משום שהם מנסחים חוזים, מושלים בהודו, שולטים בהון; ובסופו של דבר בגלל משהו ביחסם כלפיה, משהו ששום אישה אינה מסוגלת להתעלם או לסלוד ממנו, משהו בוטח, ילדותי, מלא הערצה; משהו שאישה זקנה יכולה לקבל מגבר צעיר בלי שום פגיעה בכבודה, ומר יהיה גורלה של אותה נערה – מי ייתן ולא תהיה אחת מבנותיה! – שאינה חשה בערכו ובכל המשתמע ממנו עד לשד עצמותיה.

בנימה חמורה הוכיחה את ננסי. הוא לא רדף אחריהם, אמרה. הוא הוזמן. עליהם למצוא מוצא מכל זה. אולי יש דרך פשוטה יותר, דרך שכרוכה בפחות מאמץ, חשבה באנחה. כשהביטה במראה וראתה את שערה שהאפיר, את לחיה השקועה בגיל חמישים, חשבה שאולי היתה יכולה לנהל הכול בצורה טובה יותר – בעלה; כסף; הספרים שלו. אבל היא מצדה מעולם, אף לא לרגע אחד, לא התחרטה על החלטתה, לא השתמטה מקשיים או הקלה ראש בחובות.

המראה שלה עכשיו היה רב רושם, ורק בסתר לבן, כשהרימו מבט מצלחותיהן לאחר שדיברה בחומרה כזו על צ'ארלס טאנסלי, יכלו בנותיה - פרו, ננסי, רוז – להשתעשע בהרהורי הכפירה שרקחו להן על חיים שונים משלה; בפריז, אולי; חיים פרועים יותר; בלי לטפל תמיד בגבר זה או אחר; כי אצל כולן קינן ספק אילם בכל הנוגע לכניעות ולאבירות, לבנק של אנגליה ולאימפריה ההודית, לאצבעות עדויות טבעות ותחרה, אף על פי שבעיני כולן היה בזה איזה יופי מהותי, שעורר את הגבריות בלבבות הנערה שלהן וגרם להן, כשישבו אל השולחן תחת עינה הפקוחה של אִמן, לכבד את החומרה המשונה שלה, את גינוני הנימוס הקיצוניים שלה, כגינוניה של מלכה המושה מן הבוץ את רגלו של קבצן מלוכלך ורוחצת אותה, כאשר נזפה בהן בחומרה שכזו בגלל האתיאיסט הנתעב ההוא שרדף אחריהם – או ליתר דיוק, הוזמן להתארח אצלם – באי סקיי.

"אי-אפשר יהיה לעגון מחר במגדלור", אמר צ'ארלס טאנסלי, שעמד ליד החלון עם בעלה וספק את כפותיו. הוא

כבר אמר מספיק, לא? היא רצתה ששניהם יעזבו אותה ואת ג'יימס לבדם וימשיכו לשוחח. היא הביטה בו. הוא כזה טיפוס עלוב, אמרו הילדים, כולו גבנונים ושקעים. הוא לא יודע לשחק קריקט; הוא מתערב; הוא משתרך. הוא נטפל ומלגלג, אמר אנדרו.

והם ידעו מה הוא אוהב יותר מכול – לצעוד עד בלי די הלוך ושוב, הלוך ושוב עם מר ראמזי, ולהגיד מי זכה בזה, ומי זכה בזה, מי "מומחה גדול" בשירה לטינית, מי "מבריק אך לדעתי שטחי ביסודו", מי בלי ספק "הבחור הכי מוכשר בבָּליול", מי קבור זמנית בבריסטול או בבֵּדפורד אבל בוודאי עוד ישמעו ממנו בהמשך כשההקדמות שלו לאיזה ענף במתמטיקה או בפילוסופיה, שההגהות של העמודים הראשונים שלהן נמצאות אצל מר טאנסלי אם מר ראמזי מעוניין לעיין בהן, יראו אור. זה מה שדיברו עליו.

לפעמים התקשתה לא לצחוק בעצמה. לפני כמה ימים אמרה משהו על "גלים גבוהים כמו הרים". כן, אמר צ'ארלס טאנסלי, הים קצת סוער. "אתה לא רטוב עד העצם?" שאלה. "לח, לא ממש רטוב", אמר מר טאנסלי שנגע בשרוולו ומישש את גרביו.

מתוך "אל המגדלור", וירג'יניה וולף, תרגום: ליה נירגד, 223 עמודים, פן הוצאה לאור וידיעות ספרים

• לכל הכתבות במדור הספרים - לחצו כאן