אין מה להוכיח

אורי לברון, בן 46, שותף במשרד הפרסום "אדלר חומסקי". פרסם שני ספרי ילדים, כתב סדרת טלוויזיה, ו-2,500 פרסומות. חצי הוכחה הוא הרומן הראשון שלו. הוא מספר את סיפורו של מפיק סרטים על סף פשיטת רגל וחוקר ביטוח מובטל, שמוצאים את עצמם מסובכים בפרשייה מסתורית

השעה חמש חמישים ותשע בבוקר. עומר ברלוביץ' שוכב ער במיטה, מנסה לעצור בכוח המחשבה את הספרוֹת הדיגיטליות של השעון המעורר לפני שיצלצל. אשתו מיכל ישֵנה לצדו בדיוק באותה תנוחה שבה נרדמה. שוכבת על גבה, נשימותיה לא נשמעות.

הצד שלה בסדין, כרגיל, מגוהץ כאילו לא ישן שם איש מעולם. אם היה מעמיד על המצח שלה כוס מים לפני שנרדמה, היתה הכוס נשארת מלאה עד הבוקר. בצד שלו, לעומת זאת, סדום ועמורה, תערובת מגובבת של שמיכה, חולצה, כרית, חלקי מזרן חשופים, והגרביים ששכח להסיר לפני שנרדם.

לברון. עכשיו רומן (צילום: ירון זכות)

עוד הבהוב אדום. עוד שנייה מתחלפת באחרת. מצד אחד הוא יכול לנתק את השעון כבר עכשיו. הוא יקום בשקט מוחלט, יחמוק מהמיטה כמו צל, יצחצח שיניים במטבח, יתלבש בסלון ויֵצא מהבית בלי להרעיש. גם ככה קשה לה להסתדר עם הילדות בבוקר בלעדיו, אז למה להקשות עליה יותר ממה שנחוץ? למה להעיר אותה שעה לפני הזמן?

ובשביל מה, בשביל שתציע לבוא אתו והוא יסרב בגבורה? מצד שני הוא יכול לעשות את עצמו ישן ולתת לשעון לצלצל. שירעיד ויזמזם עד שיעיר גם אותה. היא תפתח עין עייפה ותשאל, אתה קם, בֶּרַלֶה? אתה קם? אתה בסדר? רוצה שאני אבוא אתך? והוא יגיד לה, לא. לא. מה פתאום? זה כלום. זה בטח כלום. אין טעם שתבואי. בכל מקרה יֵלך לבדו.

אתמול בשעה שבע בערב הגיע הטלפון. "מר ברקוביץ'?" שאלה האישה בצדו האחר של הקו. "כן!" השיב בלי לתקן אותה. "אני מדברת מהמרפאה של ד"ר אלקלעי. הרופא היה שמח לפגוש אותך, אם אפשר, מחר בבוקר, לפני שעות הקבלה".

"מה קרה? משהו לא בסדר?" שאל בחוסר ריכוז בעודו נובר בשאריות החביתה של הילדות. הרי ברור שמשהו לא בסדר. משהו מאוד לא בסדר! מה אתה חושב, שכבוד הרופא ישלח סתם ככה את כבוד המזכירה שלו כדי שתתקשר אליך במיוחד ובאופן אישי ותקבע אתך למחר בבוקר? "אני בטוחה שהרופא יסביר לך הכול כשתגיע אליו," סירבה האחות לגאול אותו מסקרנותו. "הוא מתחיל לקבל בשבע. אתה יכול להגיע בשעה שש ארבעים וחמש".

באותו הערב, כשמיכל חזרה מהעבודה, גוררת אחריה בקושי את תיק עורכי הדין הענקי שלה - כבר ישב בסלון, מול הטלוויזיה, לאחר שהשלים עם מותו הקרב - סיפר לה על הפגישה שנקבעה עם הרופא. "לא יודע מה זה," אמר בלי להסיר את עיניו מהמסך. "אולי סתם בעיה בבדיקה. אולי הוא צריך ממני משהו. זוכרת שהוא דיבר אתי על סרט לאגודת רופאי העור שלו?"

"כן, משהו כזה... נדמה לי". היא רכנה מעליו, בוהה במסך כמוהו.

"אז זהו. זה כנראה זה".

"אתה בטוח? בשביל זה הוא צריך אותך בשש בבוקר?"

"רבע לשבע. והוא נשמע כאילו זה לא דחוף בכלל".

"טוב" - היא ויתרה על המשך החקירה של העד - "נדע מחר," והוסיפה תוך כדי פיהוק קורע לב, "אני פשוט מחוסלת".

לרגע נראתה מתלבטת אם להתיישב לצדו, אבל לפני שהספיקה להחליט הקדים ושאל, "הבאת עבודה הביתה?"

"כן." היא הזדקפה. "פשוט לא הצלחתי להתגבר על ההרים האלה במשרד. זה הוקדם כנראה ליום שלישי הבא, ההנפקה". "אז תלכי לגמור עם זה. אני אחכה לך בינתיים. או פה או במיטה".

כך נפרדו. הוא נשאר בסלון והיא הלכה לחדר העבודה בלי לראות מה שלום הילדות, שכמו באינספור ערבים בזמן האחרון הפשיט, רחץ, סירק, הלביש בפיג'מה, האכיל בחביתות וסלט, הקריא סיפור גדול לגדולה וסיפור קטן לקטנה, צחצח את עשרות השיניים שלהן, חוץ מהשן שתכף תיפול, השכיב ונישק וחיבק ואמר להן, "לילה טוב, חברות שלי, אמא תבוא עוד מעט".

כשנכנסה למיטה עדיין לא ישן. היא ליטפה את גבו, שהיה מופנה אליה, פעם ופעמיים, בהיסוס, כמו נוקשת בדלת הכניסה לבית שחלונותיו חשוכים, אבל הוא לא הסתובב.

שתי שניות לפני שהשעון מתחיל לצלצל הוא שולח יד, מכבה אותו וקם מהמיטה בזהירות. דלת חדר האמבטיה נפתחת בחריקה אבל מיכל לא זזה. שנתה כבדה ונטולת זוגיות. מול המראה, לאחר ששטף את קורי השינה מפניו, הוא אוחז בכוס מברשות השיניים המשפחתית ומניף אותה כמרים כוס לחיים. "בונד," הוא לוחש בחגיגיות, "ג'יימס בונד!" אבל הפעם אין נחמה במילים.

"אל תדאג, ברלה", הוא מרגיע את הדמות הפרועה וארוכת האיברים שמולו, "הכול יהיה בסדר". הוא לוקח את בגדיו לסלון ומתלבש על הספה בחשיכה. בחדר ממול ישֵנות הילדות. מבעד לחריץ דלתן שולחת מנורת הדובי הקטנה שלהן אלומת אור קלושה המגיעה אל אמצע המסדרון בשארית כוחותיה. רק נחרותיה הקלות של יעל הקטנה מפֵרוֹת את הדממה החמצמצה שחונקת את הבית.

הוא מרחיב מעט את פתח הדלת. נועה ממלמלת משהו ומתהפכת. יעל, דרוכה כתמיד לכל תנועה של אחותה הגדולה, מפסיקה את נחרותיה בפתאומיות וגורמת ללבו לדלג על פעימה בעודו ממתין לשובם של קולות נשימתה שנדמו. רק לאחר שהטרטור המונוטוני חוזר לקדמותו הוא נסוג מחדרן ויוצא מהבית. הדלת שמאחוריו נסגרת בשקט והוא יורד במדרגות באיטיות של אדם חולה.

אוויר הבוקר של נובמבר כבר קריר, מדיף ריח של גשם שעדיין לא ירד. הוא נכנס למכונית המסחרית הגדולה שסמל אוראקל הפקות מוטבע על דלתה ומתניע. מתוך השיחים, כאילו ארב לו שם כל הלילה, מזנק על הרכב בזעם כלבם של בנֵי זיסמן, השנאוצר המטורף של השכנים, מנסה לטפס על משטח הדלת החלקלק ולהגיע אל החלון. כלב בן זונה. תמיד תוקף אותו. תמיד. בלי שום סיבה.

עומר מתמרן את המכונית אל מחוץ לחניה. לחיצה קטנה על דוושת הגז, תנועה מדודה לאחור, לסובב את ההגה שמאלה, להעביר להילוך קדמי ולצאת לדרך. ראש זקוף. אין לחץ. אף אחד לא נובח עליך. אף אחד לא קופץ על הדלת. הנביחות נקטעות בפתאומיות. קול חבטה קלה נשמע מכיוון הגלגל. עומר ממשיך לנסוע. זה לא הרגע לדאוג לכלב, זה הרגע לדאוג לברלה.

הדרך קצרה, הרחובות ריקים. עכשיו הזמן לבדוק כמה שניות הוא מסוגל לנהוג בעיניים עצומות. אם יצליח לשבור את השיא, הרופא יגיד שזה כלום, שום דבר, סתם טעות בזימון. אם ייכשל, הבשורות יהיו רעות. השיא עד עכשיו: שש שניות. כבר חודשיים הוא מנסה לשבור אותו, בלי הצלחה.

ברחוב רחב במיוחד הוא מיישר את הגה המכונית, מוודא שאין שום רכב לפניו ועוצם עיניים. אחת, שתיים, שלוש... ארבע. עין קטנה נפתחת מעצמה, חריץ צר של אור, רק לוודא שהכול בסדר. הכביש עדיין ריק. הוא נוסע ישר. לא קרה כלום. חבל שהסתכל. אם היה אמיץ יותר, היה שובר את השיא. עכשיו כבר אין טעם להמשיך. נסתפק בזה.

הוא פותח רדיו וסוגר אותו. מחפש מסטיק בתא הכפפות אבל מוותר. גועל נפש, נוסע לרופא בשש וחצי בבוקר. יש לו בחילה. הוא פותח את כל חלונות הרכב כדי לנשום, מנסה להתענג על אוויר הבוקר הצלול, אבל ככל שהוא מתקרב אל משרדו של הרופא כך מתעצמת תחושת היובש בגרונו ומתהדק הקשר הלופת בתחתית קיבתו.

כשהוא נכנס למרפאה ד"ר אלקלעי עומד במטבחון הקטן ומכין לעצמו קפה. המקום שומם. הכיסאות בחדר ההמתנה מיותמים, העיתונים מסודרים במקומם, המחשבים עדיין כבויים, ריח קל של חומר חיטוי עומד באוויר. "ברקוביץ'!" הרופא מכריז, "שמע, אתה גבוה. כל פעם שאני רואה אותך אני משתגע מכמה אתה גבוה. מה הגובה שלך, שני מטר?"

"שניים אפס שניים", עומר עונה, רגיל לשאלה, ומוכן גם לשאלה שתמיד מגיעה אחריה.

"שחקן כדורסל?"

"לא! לא ממש. שיחקתי קצת בתיכון אבל לא אהבתי את זה במיוחד. לא כל מי שגבוה חייב לשחק כדורסל, אתה יודע?"

"ברור. אבל עם הגובה שלך, ועוד עם שם כמו ברקוביץ'".

"ברלוביץ'".

"ברלוביץ'? באמת? הייתי בטוח ש... טוב, לא נורא, גם ברלוביץ' שם טוב. רוצה לשתות משהו?"

"שום דבר, תודה, שתיתי בבית," עומר עונה ונכנס לבדו אל חדרו של הדוקטור.

לאחר כמה שניות נכנס הרופא, סוגר את הדלת מאחוריו וניגש אל ארון התיקיות שליד הקיר. הוא פותח את המגירה העליונה, מוציא מסמך, קורא בו בעיון, כאילו מוודא שכל מה שכתוב שם נכון, ואז מתיישב, מוריד את משקפי הראייה שלו ומסתכל על עומר במבט אבהי. "אני לא אלך סחור-סחור," הוא אומר, ולבו של עומר קורס. "הביופסיה שעשינו לך חזרה, וכרגע התוצאות הן שהגידול הוא סרטני".

"מה זאת אומרת כרגע?" עומר מצליח לשאול במעט האוויר שנותר בריאותיו.

"חכה!" הרופא ממשיך בטון של קריין פרסומות המודיע "וזה עוד לא הכול - יש לנו גם קולפן תפוחי אדמה במתנה!!", "הבשורה הטובה היא שהסרטן הזה לא יהרוג אותך".

עומר עוצם את עיניו. "לא יהרוג אותי?" הוא שואל ממקום שקיעתו בכורסת הפציינט. "לא!" הרופא מבטיח, "לחולים בסרטן הזה, שנקרא קוּטָנוּס לימפומה, מסוג B cell, אחוזי שרידה גבוהים מאוד. הבנת אותי? אחוזי שרידה גבוהים!" ותוך כדי דיבור הוא קם מכיסאו ופותח בהרצאה לפני קהל עוין של איש אחד על המחלה הנדירה באופן יחסי, שמאז אובחנה לראשונה החלימו יותר מתשעים וחמישה אחוז ממי שהתגלתה אצלם.

הוא מספר על טיפול ההקרנות הפשוט שיש לעבור, כותב מכתב הפניה לד"ר אברמוב, מנהלת מחלקת

העור בבית-החולים, ובאותו פרץ תכליתיות שולח את עומר אל המזכירה, שבינתיים כבר הגיעה, כדי לקבוע תור לשבוע הבא, "במיוחד בשבילך, בלי קשר לרשימת הממתינים הענקית שיש לי".

עומר מסתכל עליו, שומע את דבריו, אפילו ממלא את הוראותיו וקובע תור אצל המזכירה, אבל כל מה שהוא רואה לנגד עיניו זה שלט ניאון ענקי שעליו מהבהבת באלפי צבעים המילה "הקרנות".

הוא יוצא אל הרחוב, לעיניו משקפי שמש, צעדיו מהססים, מנסה להיזכר היכן השאיר את המכונית. מישהו פותח ברעש גדול תריס ברזל של חנות. נהג משאית פורק בלוני גז על מדרכה. זוג בהליכת בוקר עוקף אותו בגסות של אנשים שחושבים שמטרתם נעלה ממטרתו. אופנוען מאיץ ברמזור, משאיר אותו בתוך ענן פליטה אפור.

חצי הוכחה, מאת אורי לברון, הוצאת כתר, 392 עמ'