פצועים בשדה

בשיקום היינו מחולקים לשתי קבוצות, מילואימניקים וסדירניקים. רק שם הבנתי איזה שטיפת מוח עושים בסדיר: דגלים של החילות היו תלויים בכל פינה, והחבר'ה מהסדיר דיברו רק על לחזור מיד לפלוגה. זה העביר בי חלחלה.

מי שתובע הכרה בנכות, אמר לי אחד מהסדירניקים, הוא טפיל על המדינה. נטרפתי מזה שהוא חושב ככה, אבל הוא לא היחיד. חלק גדול מהציבור בטוח שכולנו נוסעים בוולבו ומרוויחים כמו מנכ"לים, וכשמספרים להם על המציאות ועל היחס המשפיל מהמדינה הם מסרבים להאמין. באיזה קלות מאמינים כאן ששר האוצר גנב והנשיא אנס, אבל שפקיד קטן ומסכן יכול לאמלל את החיים לפצועים? מה פתאום, אין שום סיכוי.

טוענים שאנחנו ממציאים, אבל זאת המציאות: פצועי לחימה זוכים ליחס מחפיר. אני בכוונה לא אומר נכי צה"ל, כי רובם המוחלט של אלה לא נפצעו בלחימה. כשמדובר בנתונים כאלה, וכשלא ניתן לייצר הפרדה בין הנכים, הפצועים הלוחמים הופכים למיעוט נרדף.

עם הזמן חילחלו לתוכנו את המסר שגיבורים אמיתיים לא מבקשים טיפול רפואי טוב, לא מבקשים שיעזרו להם לחזור לשגרה ולחיים נורמליים. גיבורים אמיתיים לא מבקשים שיסדרו להם חניה קרובה לעבודה או לבית כי קשה להם ללכת מרחקים ארוכים. בשורה התחתונה, ככה הבנו, גיבורים אמיתיים פשוט מתים.

במקרה שלי, פיצויים על אובדן הכנסה בעקבות הפציעה לא זכיתי לקבל. ללימודים גבוהים במרכז הבינתחומי לא הצלחתי להתקבל. בתעשיית המוזיקה בארץ - המקום שאליו כיוונתי את עצמי מאז אני לא זוכר מתי - לא הצלחתי להשתלב. תחושת בגידה ממשיכה ללוות אותי עד היום, עם כעס שלא נגמר ופתיל קצר מאוד. אבל מה שהכי מכעיס אותי זה הידיעה הברורה שאם יהיה צורך, אני אעשה הכל אותו דבר. אני אהיה שם בקווים, עם החברים בפלוגה. ככה לדעתי מרגישים כל שאר החבר'ה שנפצעו במלחמה הארורה ההיא, וזה בסדר. זה בסדר גם שעכשיו מתחילים העיתונאים להודות בטעויות שעשו בסיקור המלחמה, אבל התנצלות בפני הפצועים צריכה להגיע מכל הציבור. שכחתם אותנו כל כך מהר.