מחשבות על הדברים שמגדירים אותנו

היכן גרים החיים שלי?

השבוע 'גרתי' במחלקה לטיפול נמרץ. אם להיות מדויקת – אמא שלי התגוררה שם ואני הייתי מאורחי הכבוד...

'טיפול נמרץ' הוא מאזורי הדמדומים של החברה המודרנית, שטח שבין החיים למוות, תחנת גבול מודרנית שיכלה להיווצר במימדים שכאלה רק בחברה המיומנת בהארכת חיי אדם.

במחלקת 'טיפול נמרץ' אין חלונות ולכן אין עולם חיצוני, יש תאורת ניאון קבועה והתרוצצות בלתי פוסקת של מטפלים ולכן גם חאבחנות בין יום ללילה מאבדות את קיומן, החולים שותקים – אולי שומעים ומבינים ואולי לא, חלקם נושמים בעצמם וחלקם לא. לדיירי המחלקה אין חיים של ממש אבל לכולם יש 'סימני חיים'

בשבוע האחרון היו לי הרבה 'שעות מתות' בבית חולים והרבה רגעים קשים לחשוב בהם על משמעות הביטוי 'סימני חיים' לשמחתי ראיתי את אמא שלי שבה במהירות יפה לחייה אבל השיבה לחיים מתעתעת - הזיכרון לא מתעורר בבת אחת ואנשים הלומי מחלה, פגיעות אפשריות וסמי הרגעה מתחילים לאסוף את עצמם וללקט פירורי אישיות.

המוניטור מעל מיטות החולים מברר 'סימני חיים' מדידים, והישיבה מולו ומול אמא מובילה אותי למחשבות על סימני החיים האחרים; מהו הרגע בו אמא שלי תחזור להיות אמא שלי? מתי אני אזהה אותה כאשה שפגשתי לפני שבוע במחלקה האורטופדית? מתי היא תזהה את עצמה? מה גורם לי לזהות את עצמי כפי שאני למרות כל השינויים הגופניים והנפשיים? לא רק המראה שלי מתחלף עם הזמן, גם הדעות והרגשות משתנים. אנחנו מחליפים חברים ובני משפחה, מקום מגורים ועיסוקים.

בתוך התזוזה והניאון הבלתי פוסקים של טיפול נמרץ קשה שלא לנסות לברר מהו אותו דבר דק מן הדק, אותה 'תקוות חוט השני' שגורמת לנו לזהות את עצמינו, מהו הדבר שגורם לי לכנות את עצמי 'אני' מהרגע בו למדתי לדבר ועד לרגע בו 'אישן המוות'.

'אני מה שאני עושה'?

כשאני מנסה לבדוק 'היכן גרים החיים שלי' התחנות המיידיות הן הדברים ובעיקר האנשים אליהם אני קשורה. האם אני 'האמא של הילדים שלי'? 'הבת של ההורים שלי'? 'החברה של...'? האם העיסוק שלי בתורה מגדיר אותי? הנשיות? המשיכה לאמנות ולשירה? הבגדים שאני בוחרת? הבית? האמונות והדעות? הרי גם בהעדרו של כל אחד מהמרכיבים האלה אוסיף לזהות את עצמי.

התשובה הקלה היא כמובן שזה התמהיל שהופך אותי ל'אני' אבל זו תשובה בעייתית שכן תעלה מיד השאלה כמה פריטים אוכל להוריד מהרשימה ועדיין אזהה את עצמי. ולכן חזרנו לנקודת המוצא, לחיפוש אחר ה'דק מן הדק' העושה אותי ל'אני'.

גם פרשת 'ראה' חיה ב'טיפול נמרץ'

פרשת 'ראה' חיה במחלקת 'טיפול נמרץ' של העם היהודי, באזור דמדומים – כבר לא מדבר ועדיין לא ארץ ישראל. אזורי גבול מאתגרים כיוון שבהם אנחנו נדרשים להגדיר את עצמינו ואת הזהות שלנו. עוד רגע קט נכנס לארץ ישראל בה נפגוש עמים ואמונות אחרים. ערב הכניסה לארץ ישראל ואפילו אלהים מודאג.

הפרשה פותחת בהשבעות (ברכות וקללות) לשמור את מצוות האלהים בארץ, היא עוסקת בריכוז הפולחן הדתי ב'מקום אשר יבחר אלהיכם לשום שומו שם' (יב, ה), בהלכות הכשרות שייצרו גבול ברור בינינו לבין עמי הסביבה, בחובה להכרית אל את אלהי הנכר לאחר כיבוש הארץ, באיסור ללכת אחר נביאי השקר, בהלכות השמדת 'עיר הנידחת' (עיר שאנשיה החליטו לעבוד אלהים אחרים), באיסור לקיים את הלכות האבלות של עמי הסביבה ועוד. הלכות שנועדו להבטיח ש'בנים אתם לה' אלהיכם' (יד, א).

במחלקת 'טיפול נמרץ' הפרטית אני פוגשת את אמא שלי שמנסה לשוב ולהיות (ומה היא עכשיו? מה מגדיר את אזור הדמדומים שלה?) ואת חרדות האבדן הפרטיות שלי. במחלקת 'טיפול נמרץ' הלאומית אני פוגשת דאגה ומאמץ דומים לשמור על הזהות ועל הנאמנות ל'אבא'. כשאני קוראת בפרשה נדמה לי שהמאמץ והפחד מפני ההשפעה של 'הגויים' גדולים ואלימים מדי (ומה זה אומר על הדאגה והמאמץ הפרטיים שלי?).

אז אולי זה הזיכרון?

רבים יטענו שהתודעה נבנית על ידי הזיכרון. ייתכן שגם הפרשה שלנו טוענת כך שכן החובה לזכור את יציאת מצריים (שחובקת את החוויה המקראית כולה) מצויינת במפורש פעמיים בפרשה שלנו – בחובה לשלח לחופשי עבד עברי לאחר שש שנים (טו, טו) ובמצוות חגיגת הפסח (טז, ג).

בדרך כלל אני לא מתלהבת מהבחירה ל'גייס' את זכרון עבדות מצריים לטובת חוויות בדלניות, אני אוהבת יותר מקומות בהם זכרון עבדות מצריים משמש מנוף חינוכי לאחריות כלפי הזר (ואלו רבים במקרא). אבל היום בעודי משתרכת בשולי מחלקת 'טיפול נמרץ' אני מסוגלת להבין יותר את חרדת אבדן הזהות הפרטית ואת הרצון להבין שאני הוא אני (לא, טרם איבדתי את הזיכרון שלי ואני עדיין לא מסמפטת התנהגויות שמקורן בפחד מפני זרים. אני אמפטית לפחד ומבינה את התגובה אבל לא מקבלת אותה).

אני חוזרת אל הזיכרון שגם הוא, ממעמקי המחלקה לחיפוש 'סימני חיים' נראה מתעתע. כמעט תמיד זוכרים משהו, תמיד שוכחים את הרוב. מתי יהפוך היחס בין זכרון לשיכחה לכזה בו נאבד את הזהות (האישית או הלאומית) ומתי אנחנו רשאים להפסיק לפחד מהשכחה?

"האדם איננו זיכרון בלבד"?

הספר של אוליבר סאקס 'האיש שחשב שאשתו היא כובע' הוא מסע מרתק של נירולוג אחר ה'אני. בסיפור על 'הימאי האבוד' מתואר ג'ימי ש'איבד' משלב מסוים מחייו את הזיכרון, וחי, פחות או יותר, בעבר הרחוק של עצמו':

'הרושם הראשוני שעורר ג'ימי באנשים הוא של "פצוע רוחני" – "נשמה תועה": היתכן שהמחלה "עיקרה את נשמתו"? "אתן חושבות שיש לו נשמה?" שאלתי פעם את הנזירות. ..."תראה אותו בבית התפילה," הן אמרו, "ותשפוט בעצמך". הלכתי לבית התפילה והמראה שנגלה לעיני היה מרגש ומרשים מאוד, שכן ראיתי עוצמות של קשב וריכוז שלא ראיתי אצלו מעולם, ושלא העליתי בדעתי שהוא מסוגל להן... הוא היה נתון כל כולו לרגש. באותם רגעים לא הייתה שכחה... אין ספק שג'ימי מצא את עצמו, מצא את הרציפות ואת המציאות, בתוך המוחלטות של המעש והקשב הרוחני. הנזירות צדקו: כאן אכן מצא את נשמתו. הצדק היה גם עם לוריא, שעה שנזכרתי במילים שכתב לי: "האדם איננו זיכרון בלבד. יש לו רגשות, רצון, רגישות וקיום ערכי... זה המקום שבו תוכל ליצור אתו מגע ולהביא לשינוי גדול." ' (עמ' 48-9. מאנגלית אילן רוזנברג)

זכרון ואהבה בבית המדרש של הטוקבקים

אולי "האדם איננו זיכרון בלבד"

אבל נדמה לי שפרשת השבוע מלמדת אותנו שיש קשר בין זכרון לאהבה ולאמונה. אנו מצווים לזכור על מנת להאמין. היכולת לאהוב קשורה לזכרונות עבר. תקווה היא קו, חוט הקושר בין עבר לעתיד. הפרשה שלנו מעוררת את השאלה מה נשאר בהעדר הזיכרון.

בשבוע שעבר הזכירה בתיה זימרמן (ברוכה השבה, יקירה) את התפילה 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך' ועסקה באתגר של פיסוק התפילה (וכדרכו המלומדת הציע 'דודי, פ"ת' רקע לתולדות התפילה). תבחרו לפסק כך או אחרת, 'חמלה רבה' חוויתי כאן בשבוע האחרון. תודה למתפללים, למחברי התפילות ולנותני הצדקה, לדואגים ולמתעניינים, למבררים ולמאחלים. כפי שכתבתי, בשעה שחלקכם היו בבתי הכנסת הזכירו והתפללו תפילת שחרית, בקעה התפילה את שערי 'הטיפול הנמרץ' האלהיים ואמא שלי הוסיפה סימני חיים והתעוררה.

יקרתם לי מאוד ויקר לי השקט היחסי שאזור הדמדומים הציע לנו. הלוואי שישאר השקט והלוואי שיצטרפו תפילות אלו לתפילותיהם ובקשותיהם של שאר החברים, לבקשות שהוזכרו כאן במהלך השבוע ואלו שנותרו בלבב פנימה.

אנשי 'אזור הדמדומים'

יש אנשים שמוכנים לחיות באופן קבוע ועבור כולנו ב'אזור הדמדומים' הם עובדים בתנאים בלתי אפשריים, בחדרים ללא חלונות, עם אור פלורוסנטי וריחות מתמזגים של תקווה ומוות באוויר. הם נושמים את צפצופי המכונות ואת גניחות דיירי המחלקה, הם מוכנים לראות את מה שאני מקווה להפסיק לראות בקרוב (לזמן מה לפחות). אחים ואחיות, עו"סים, רופאות ורופאים ואנשי תחזוקה ונקיון – אתם מחזיקים ומרחיבים עבורנו את אזורי הוודאות וזה כל כך קשה – תודה.