הפקרת חתולי הבית - הסכם שהופר

המביט בחתולים ברחובות הערים, רואה יצורים מבוהלים, רזים, מלוכלכים. נכון שלא תמיד ולא כולם. יש חתולי רחוב ששפר עליהם גורלם לחיות בעיר או בשכונה המטפחת את חתוליה. שם קיימות "תחנות האכלה", אנשים טובים הדואגים לצרכיהם של החתולים ורשויות המתירות זאת. אבל המביט בחתולים רואה אותם לרוב בחדלונם: נדרסים בראש חוצות, ניזונים ממה שמספקים פחי האשפה ומתקשים למצוא מים זמינים.  

כל מי שאימץ לעצמו חתול מהרחוב יודע היטב, שבתוך שבועות ספורים לא ניתן להכיר בחיה המאומצת את מראה דמותה של זו שנאספה מן הרחוב. החתול הרזה והמסכן, שצבעו היה אפור כצבע שפת הכביש, הפך לשמנמן וצח כשלג ("מה, הוא לבן?") פתאום יש לו זנב! ממש זנב מפואר עם נפח. עיניו נפקחו, אזניו הזדקפו ופניו התמלאו.

אפילו התנהגותו השתנתה מאוד והוא עושה עכשיו דברים שלא עשה מעודו: הוא רובץ על צידו ומנקה בלשונו הוורודה את מה שנותר מאפרורית הכביש על פרוות בטנו, והוא גם משחק. חתול רחוב חי בממוצע שנים ספורות בלבד. חתול בית מטופל מגיע לרוב בקלות יחסית לגיל 15, ויש המפליגים מעבר ל- 20 שנה. 

מלקט אשפה בשכונה, נלחם על הישרדותו (צילום: ברוך פיגנבאום)

יצירת מופת של הטבע

ליאונרדו דה-וינצ'י אמר על החתול שהוא יצירת המופת של הטבע. ליאונרדו ראה בוודאי לנגד עיניו חתולים אחרים. אולי היו אלה חתולי כפר, החיים על גבול הטבע וקרובים יותר לחיי בר. בהסתכלנו על החתולים שבטבע, קל אמנם להזדהות עם הקביעה המיוחסת לליאונרדו, ואולם החתולים החיים ברחובות הערים עסוקים בשימור חייהם, והם רחוקים מאוד מלבטא את מופת היצירה.  

מה הביא אפוא להידרדרות? איך הגיע החתול, מופת היצירה, לבור תחתיות זה של מלקט אשפה בפח הזבל השכונתי של עיר האדם? האם על-פי מצבו העכשווי של חתול הרחוב נגזרת על האדם חובה מוסרית כלשהי? האם הטבע יבוא אתנו חשבון על מה שאנו מעוללים או נמנעים מלעשות בעניין החתולים הללו? ולבסוף, מהי הדרך הנכונה שתוביל לחילוץ חתולי הרחובות ממצוקת קיומם?  

מן הסתם, אבות חתולי הבית חיו להם את חיי הבר שלהם בלא כל קשר לאדם וחבורתו. אולי הם חיו בערבות, אולי בגאון הנהר ואולי ביער. כך או כך, חיו אבות חתולי הבית בסביבתם הטבעית שאינה יודעת את האדם. שם הם צדו את טרפם, חיזרו את חיזוריהם, טיפחו להם מאורות, גידלו את גוריהם ולימדו אותם לצוד.

חושיהם החדים הכשירו אותם לסביבתם הטבעית, והם היטיבו מאוד לצוד את טרפם מחד; ולהימלט מסכנות מאידך. חתול הבר חישב את צעדיו בזהירות. הוא לא יילל כך סתם אל חלל העולם כל אימת שהיה רעב, בידיעה שאיש החתולים ימלא לו איזה קערה בפריסקיז, אלא תכנן בקפידה כל ציד של עכבר או לטאה. אמא חתולת הבר לא התלבטה בין חדר הארונות לבין סל הכביסה בחפשה אחר מקום המלטה ראוי, אלא מצאה או חפרה לה מאורה מוגנת ונסתרת.  

הופתעו מהשינוי? (צילום: ברוך פיגנבאום)

האדם נעזר בכישרון של החתולים לצוד מכרסמים ונחשים

כך התנהלו חייהם, עד שנצנץ הרעיון בהכרתו של האדם הקדום להיעזר בחתול. האדם, שהפך חקלאי ובעל אסמים, הכיר אולי בכישרונם המועיל של החתולים לצוד עכברים ונחשים אשר מהם שמח להיפטר. תחילה סיגל לעצמו לאהוב את החתול מרחוק, וייתכן וגם העריץ את תכונותיו כצייד, את תנועתו המדויקת והאלגנטית ואת יופיו. החתול היה טורף קטן מדי בכדי לגרום לאדם נזק ישיר.

לכן די היה בכך, שהאדם הקדום קיבל על עצמו להימנע מלגרש את החתול מתחום מושבו, בכדי שזה יתקרב. לחתול היה אף נוח להתקרב. בקרבת האדם הוא מצא עצמו מוגן מטורפים גדולים שהאדם, מסיבותיו הוא, טרח לגרש מקרבתו. בסביבת האדם, מצא החתול מזון, כמו למשל מכרסמים שהתרבו באסמיו.

ייתכן שהאדם הקדום ראה בחתול יצור קסום או מקודש, נמנע מלהטריד אותו ועודד את קרבתו. כך או אחרת, החתול לא היה מתקרב לחברת האדם רק כדי להתבשם ממחמאות, או רק כדי להשמין מנחת. היו אשר היו מניעיו של האדם לקרב אליו את החתול, זה האחרון מצא לו בסביבת האדם מזון, מחסה והגנה מפני אויביו.  

הדורות חלפו, והחתול התרגל לסביבת האדם וסיגל אליה את דרכיו. גם האדם התרגל לחתולים, שהפכו לחלק מנוף סביבת חייו. חתולי החצר באים והולכים כאוות נפשם, נכנסים אל החצר ויוצאים ממנה, ופה ושם אף "מתגנבים" לתוך בית האדם ממש.

האדם, מצידו, מברך על קרבתם. הם טורפים אמנם אפרוחים וגוזלים, אבל גם עכברים וחולדות שהאדם אינו חפץ בייקרם. הם אינם מסכנים את חיות המשק הגדולות ובוודאי שלא את האדם עצמו. הסכם נכרת בין האדם לחתול: האדם פתח את השער, והחתול נכנס והתרחק מחיי הבר.  

בהמשך, האדם בנה לעצמו ערים, פיתח תעשיה ושינה מאוד את תנאי הסביבה. החתול כבר היה שם, כשהוא מחובר מאוד לחברת האדם וכבר שכח את חיי הבר. חתול הבר אולי כבר נעלם ולא היה עוד, וגם אם "רצה" חתול החצר לשוב, לא זו בלבד שלא "ידע", אלא גם לא היה לו לאן.

האדם גם נהנה מאהבת החתול כשלעצמה, ואסף אותו אל חיקו. חלק מהחתולים המשיכו את חיי החצר של פעם, בחצר משק חקלאי או בחצר מסעדה עירונית ובכל אתר דומה אחר אשר בו משמר האדם את ההסכם.  

לאן ילכו? ליער? (צילום: ברוך פיגנבאום)

חתולי ההפקר: האדם מאס בחברתם והפר את ההסכם

על החתולים המטופחים במיוחד, שהפכו לחיית מחמד של האדם, שפר הגורל במיוחד. החתולים שנותרו ב"חצר" משמרים את ההסכם הקמאי: "אני ארשה לך להתקיים בחצרי, לגדל את צאצאיך במתבן (או במחסן), תוכל לשתות מים משוקת העיזים (או אשים לפניך קערת מים) ואולי אפילו תקבל מדי פעם שאריות מזון (ואם אתה חי במסעדת-הגן שלי, תקבל שאריות מן הסועדים); אתה תשלוט באוכלוסיית העכברים והחולדות ותחסוך ממני את נזקיהם. ואני חייב להודות, חתולי היקר, אתה גם די נחמד סתם כך"). אבל...  

הבעיה התעוררה עם החתולים פליטי הבתים ומגורשי החצרות, שהאדם מאס בחברתם והפר את ההסכם אתם. לאן הם ילכו? ליער? אל הבר? היער אינו כאן עוד; החתול כבר אינו חיית בר, וגבול החצר איננו עוד הסביבה הטבעית של אבותיו. במקומות רבים סביבת האדם הפכה סואנת ומסוכנת מאוד. 

את מקומם של הטורפים הגדולים שאיימו על חיי חתול הבר הקדום תפסו יצורים ממרחב אחר: מכוניות. אלה טורפים אלימים במיוחד ומהירים במיוחד. טורפים איומים אלה אינם עוקבים או רודפים אחרי החתול להשיגו, הם למעשה אינם מתעניינים בו כלל ומתעלמים לחלוטין מקיומו.

הם דורסים אותו כלאחר-גלגל. אלה חיות מעולם אחר והוא, החתול, אינו יכול להתחמק מהן בעורמה או לברוח מהן בזריזות. הסביבה החדשה של האדם אינה מתאימה לחתול כלל וכלל. בסביבה זו הוא לנצח נטע זר ולא שייך. ובכל זאת, הוא שם, שורד בעור שיניו.  

הדרך הבוטה והברורה ביותר להבחין באנומליה הנוראה שבמצבו של חתול ההפקר, היא לראות כיצד הוא מת. מי שיוצא אל הטבע החופשי מאדם (עד כמה שזה אפשרי בכלל בימינו), רואה לרוב את בעלי החיים כשהם חיים. ישאל את עצמו כל טייל, כמה גויות של יונקים כלשהם הוא פגש בדרכו ביום טיול אחד? לעומת זאת, אם נביט ברחובות העיר, כמה חתולים דרוסים אנו פוגשים בכל יום? 

הדברים שנאמרו לעיל אינם מהווים ניתוח מעמיק למצבו של חתול ההפקר, אלא סיפור רקע הבא להדגיש את מצבם העגום. עלינו לחקור היטב את שאלת מצבו של חתול ההפקר ולמצוא את הדרך לתיקון. אין ספק שדרוש תיקון. עלינו לשוב אל ההסכם הקדום, ולהשיב לחתול את מופת היצירה שאבד.