פרידה קשה = תיק מעצבים מכיכר המדינה
חבטה מהדהדת על הרצפה של ג'וליה התגלתה כתיק של לואי ויטון והעלתה מחדש את הסיפור העגום שהביא לרכישתו. כי אכן, במה מחליפים בחור שסרח אם לא במסע רכישות בכיכר?
פרידות זה תמיד דבר לא נעים במיוחד: היה לך משהו ועכשיו הוא איננו. תחושת האבידה מתחייבת, ולא משנה מה טיב מערכת היחסים: אם את זרקת או אם זרקו אותך, אם זה היה בעלך המיועד או סלסיצ'ון אקראי.
אני נמצאת בדיוק במעבר בין דירות ויצא לי לארוז הרבה לאחרונה. כחלק מהתהליך הקסום של האריזה, בין פתיתי אבק שהתעופפו מעליי כמו הייתי
נסיכה חולמנית, גיליתי בין מדפי ארונותיי תסמין די מעניין, שלא הייתי מודעת לקיומו. בין קופסה לקופסה מצאתי כל מיני פריטים ששכחתי לגמרי מקיומם. אין המדובר בפריטים שבחרתי לשכוח, שיצאו מהאופנה או שכבר לא מתאימים למידותיי, אלא בפריטים שתהליך הרכישה שלהם כולו פרח לגמרי (שלא לומר הודחק) מזיכרוני.
נסו לשים את עצמכן במקומי; בוקר תל אביבי לח, ילדי פרברים צועקים את שכרון החושים של החופש הגדול בעיר הגדולה, ואני בדיוק מגיעה למדף התיקים. הארון שלי מקיא עליי את תכולתו: קלאץ' ישן מרשת המונית, תיק עור בעבודת יד שקניתי בקהיר, תיק ערב מנומר שלקחתי מאמא ועוד עשרות תיקים מיותרים שזכו לחגוג את קיומם הזעיר לא יותר מפעם אחת. ואז, לפתע, קול נפילה רועם, ועל הרצפה עומד, כמו פרוסת לחם עם חמאה שנפלה על הצד הלא נכון, תיק יד של לואי ויטון. אמיתי. שלי.
ג'וליה אוחזת: שמלה וכובע, פגנקה; תיק, עידן הפלזמה; צמיד, חרוזים יפים; (סטיילינג: דנה שעובי לסטודיו 16/23; איפור ושיער: אתי חדד ל"סולו")
עם חבטת התיק על הרצפה עלה בדעתי זיכרון הפרידה שבעקבותיה נשתבשה עליי דעתי כך שקניתי את התיק הזה. אני זוכרת את היום ההוא כאילו היה זה אך אתמול: פנים. דירה תל אביבית אחרת. אני בעיצומה של סצנה קלאסית מעדות ה:"איך אתה יכול לעשות לי את זה?" ושות'. אני יוצאת מהדירה לרחוב השומם, מתאפקת לא לבכות – ללא הצלחה. בדרמה גדולה, כשהמסקרה נמרחת על לחיי ובאוזניות מתנגן לי בפול ווליום שיר אייטיז קורע לב, אני לוקחת אוטובוס לכיכר המדינה. אני במצב קרוב לחוסר מודעות. התת מודע שלי הוא שיודע איזה קו מגיע לכיכר. התת מודע שלי הוא גם זה שיודע שהרבה כסף הולך להישפך היום, ככה שלא זה הזמן לקחת מונית.
מטושטשת מרגשות מתפרצים וממלודרמה זולה אני יוצאת מהאוטובוס הקריר לכיכר החמה, שמקבלת אותי בזרועות פתוחות. היא יודעת מה טוב בשבילי, היא
יודעת שאני אוהבת עוגות שמנת עשירות. למרות שאני לא חובבת גדולה של כיכר המדינה (חיבה זו סוגיה כלכלית גרידא), אני משוטטת שם בביטחון מלא. אני מוקסמת משמלת סאטן חולית של קלואה שתלויה לה באושר גדול, נראית כאילו היא מעדיפה להיאנח על קולב ולא להתפוקק על מותניים אנושיות. אחריה אני מוקסמת ממגפי עור שחומים בגובה הברך של ראלף לורן. גם הם, כך זה נראה, מעדיפים לעשות עיניים לעוברות ולשבות מתוככי חלון הראווה הממוזג ולא לצאת לרכיבה פראית על סוס גזעי בשטח המלוכלך.
במצבי המעורפל הרגשתי שאני יכולה לקנות את כיכר המדינה עצמה. משהו בתוכי אמר לי: היום הכל פה שלך. תחושת האובדן גררה תחושה חדשה, שעכשיו מגיע לי לקבל משהו חדש במקום מה שאבד. ובמה אחליף בחור שסרח אם לא בתיק של לואי ויטון. אומרים שילדים גונבים בגלל שהם מרגישים שהחפץ שהם גונבים בעצם שייך להם ותמיד היה שייך להם. ככה בדיוק הרגשתי כשראיתי את התיק המדובר, וכעבור עשר דקות הייתי הבעלים המאושרים של תיק יד במשקל של קילו וחצי. אפילו לפרחות-היאכטות מהרצלייה יש יותר שכל ישר ממני.
היום, שש שנים אחרי, כשאני מסתכלת על האירוע הזה, אני לא מתחרטת. לא על הבחור, לא על החור בכיס שהוא השאיר לי ובטח שלא על הפנינה האופנתית הבלתי לבישה בעליל הזאת. קנייה כזו יכולה להתרחש רק במקרה של סערת רגשות כה עזה, של שיבוש מוחלט של כל רציונל, ואלה בדיוק הדברים שנותנים לתיק את הערך הסנטימנטלי היקר שלו.
