צפו לאלימות נוספת

מקרי הרצח האחרונים מדירים שינה מעיניהם של רבים. הכותרות מציינות כי בחודש האחרון ארעו שמונה מקרי רצח. התקשורת מלאה בתיאורים ודיונים על כל אחד מהאירועים, והפאניקה הציבורית מקבלת מימדים מבהילים.

למעשה, אילו בכל חודש היה מגיע מספר הנרצחים בישראל לשמונה, היינו צופים בירידה משמעותית בשיעורי הרצח, שכן הממוצע השנתי של מקרי הרצח היה מגיע בקצב שכזה לפחות ממאה בשנה, שפירושו צמצום של כ-50 אחוזים במספר הרציחות.

אם כן, מהיכן נובעת הבעתה? לא ממספר המקרים אלא מאופיים הלא מובן והסדיסטי.

הקרימינולוגים נוהגים לציין כי אלימות הינה תופעה תוך חברתית. בדרך כלל היא מתרחשת בין בני אדם המכירים זה את זה, בעלי דמיון חברתי, כלכלי ואתני. והנה, אנו עדים למקרים בהם גם מי שחיו כאזרחים שלווים, שאין להם ריב עם איש, הופכים לקורבנות. זה מפחיד ומטריד. כאשר צעיר הולך לתומו ברחוב ולפתע נפגע מרסס כדורים שכלל לא כוונו נגדו, כשחבורת צעירים יוצאת לבילוי במועדון פרטי ומטורף מחליט כי לחבורה הזו אין זכות קיום ומגיח מהחשיכה והורג בהם, או כשאבי משפחה שלווה מבלה ערב בטיילת מרכזית בתל אביב ולפתע מותקף בחמת רצח, כל אלה מערערים את האמונה שאלימות היא נחלתם של אחרים, ושאם אתה לא מעורב מאומה לא יקרה לך.

הפחד הוא שמעתה כולנו קורבנות פוטנציאלים והדבר יכול לקרות בכל מקום וכהרף עין. מודעות כזו, תוך ליבוי התחושה על ידי התקשורת שחוזרת ודנה בכל מקרה שכזה השכם והערב, מבטיחים שנרגיש מאוימים וחרדים.

אך למרות הדימוי הרווח, שיעורי הרצח בחברה הישראלית הם מהנמוכים בעולם. אלא שהשיעורים הנמוכים אינם מעידים על רוגע ושלווה חברתית. אלימות נגד הזולת ובייחוד רצח, בדרך כלל מוסברים כתגובה לניכור חברתי, לחברה משוסעת והטרוגנית הסובלת מפערים חברתיים, חוסר יציבות כלכלית ורמת אבטלה גבוהה, שיעורי אלכוהוליזם גבוהים וזמינות גבוהה של כלי נשק בידי הציבור.

כל אלה קיימים בישראל מזה שני עשורים לפחות, ובכל זאת שיעורי האלימות ובייחוד שיעורי הרצח הם נמוכים למדי. השאלה שעלינו לשאול היא מה עוצר מבעד התפרצות של צונאמי של אלימות? איומים קיומיים כגון מלחמות שמלכדות את החברה, הם הסבר אחד. מסורת ותרבות של אי אלימות שהתגבשה כצורך קיומי במשך אלפי שנות גלות גם היא מהווה הסבר חלקי. אבל אם אלה הם גורמים בולמי אלימות, הרי שברבע המאה האחרונה חל שינוי עצום בחברה הישראלית. המחסומים לאלימות נחלשו. עתה אנו עומדים על סף עידן חדש, שבו החברה הישראלית עלולה לממש את הפוטנציאל לאלימות קשה. כל התנאים קיימים, ותנאים חדשים, נוספים, שדוחפים לאלימות צומחים ומבשילים.

מהם התנאים הללו? חוסר יעילות מערכת הצדק - לאו דווקא של המשטרה, אלא של הפרקליטות ובתי המשפט. הענישה הקלה, הסחבת בהעמדה לדין, תעלולים משפטיים ההופכים את מושג הצדק ללעג, כל אלה מחלישים את תוקף החוק ואת הכבוד שיש לנו האזרחים לחוק ולמערכת האכיפה.

ענישה מחמירה לא תשיב את הגלגל לאחור. מאסרים ממושכים כנראה גם לא ישקמו איש. אבל יש בחומרת הענישה אמירה לגבי רמת הסלידה שיש לנו כחברה מהמעשה העברייני. ככל שהענישה פחות מהירה, פחות נחרצת ויותר מקלה - יש בה משום ביטוי לקלות בלתי נסבלת שבה אנו רואים את המעשה כעברייני.

איני יכול לסיים בשום נימה אופטימית, אלא לומר שיש סיכוי סביר כי המצב יחמיר, ויהיה גרוע יותר אלא אם יקרה נס. לצערי, אני איני מאמין בנסים.

פרופ' גדעון פישמן, נשיא המכללה האקדמית גליל מערבי ומנהל המרכז לחקר החברה באוניברסיטת חיפה