קשר טוב, גם אם קצרצר, נמדד לפי העומק שלו

רצה הגורל ושני השכנים שלי, אחד בן 30 והאחר צעיר ממנו בכמה שנים - עדיין בתולים. בעולם של ילדים בני 12 שמצהירים בגלוי על כיבושיהם המיניים, די נדיר למצוא אנשים בגילים האלה שלא התנסו בחוויות מיניות.

כשאנשים חוצים את שנות ה-20 ומעלה שלהם ועדיין לא עשו את "זה", בדרך כלל הם יהיו "בתולים בארון" ואני בטוח שיש לא מעט כאלה. אבל שני הגברים הנחמדים שחולקים דירה לידי לא מפחדים לומר שהם כאלה. טוב, הם לא ממש מתגאים בכך, אך גם לא מתביישים בכך. הראשון, המבוגר יותר, לא ממהר לאף מקום, טיפוס שקט, שלא לומר שקט מדי, שמצהיר בפניי בשיחה לא שגרתית שהעניין לא ממש בוער לו.

שאלתי אותו מה קרה עד היום. "אני חושב שאני די בררן", הוא משיב לי בנונשלאנטיות. עם בררנות כזאת המין האנושי היה נכחד, אבל ניחא.

הבחור השני הוא לגמרי היפוכו: טיפוס רעשני במקצת, שעסוק בלנסות למצוא בחורה. כבוגר של עולם הישיבות החרדיות, אין לו כמעט מושג לגבי איך מתחילים עם בחורה או ניגשים אליה. הוא כבר נרשם לכמה אתרי היכרויות, ובאחרונה אף לקח קורס מזורז באומנות הפיתוי, שם ביומיים וחצי יהפכו אותך מצחי נוי לוורן בייטי. הוא חזר מהקורס עמוס חוויות ועצות עשה ואל תעשה כשאתה ניגש לבחורה, בנוסח "דבר אל הרגש שלה" ו"אל תהייה רכרוכי לידה, שדר אליה שאתה הוא 'הפרס' עבורה" .

"לדבר אל הבחורה מגבוה ומתוך ביטחון"

במהלך הקורס יוצאים המתלמדים אל "השטח" קרי, קניון איילון, או אזור ציד ידוע לשמצה. רגע לפני היציאה מספר לי הבתול ביש המזל שמכינים אותם לשטח על ידי כך שהם מקפצים ומרקדים לצלילי מוזיקת טראנס. "זה כדי לשפר את מצב הרוח שלך", הוא מסביר לי וטוען שכך "תוכל לדבר אל הבחורה מגבוה ומתוך ביטחון".

אבל אולי לפני שאנחנו ניגשים לשלם ממיטב כספנו כדי ללמוד איך לפתות נשים, כדאי שנעשה קורס מזורז באיך להיות בני אדם. שיעור ראשון: בני אדם, ובכלל זה נשים, הם לא אמצעי לעשיית מניפולציות (ראו ערך הצו הקטיגורי של קאנט).

כמה שיותר מוקדם ועם כמה שיותר

נחזור לעניין הבתולים. מגיל צעיר יש מערכת של לחצים שמפצירה בגבר לעשות את זה כמה שיותר מוקדם ועם כמה שיותר. אני זוכר עצמי כנער, עסוק באיך אני עושה זאת וכמה ובאיזו צורה. וכמובן, יש תחרות סמויה מי הבחור שעשה זאת ראשון.

אצלנו זה היה בחור בשם ברק. הוא היה חבר שלי בכיתה ט', ואני זוכר שהוא היה מספר לי על כיבושיו המיניים. אני ניסיתי ללמוד ממנו, וכל מה שיצא זה נשיקות ומזמוזים חפוזים.

אז, בימי טרום ההתבגרות נובטים זרעי הפורענות, כך שבסופו של דבר כל מפגש עם המין היפה הופך לשיעור מתמטיקה שנמדד בסופו של דבר "בשורה הסופית": כן עשיתי את זה או לא? וכמה? ובאיזה גיל?

הניקוד שלך משתפר אם עשית את זה עם מגוון אתני גדול יותר. ומה בתפריט: אתיופיות, תימניות, רוסיות, פלסטיניות, בסוף עוד תקים סוכנות של האו"ם. מה לא נחשב? נשיקות, מגע אוהב, שיחה כנה ומבט שמבין.

היא לעולם לא תהיה אצלי עוד מספר

זה מביא אותי למסקנה האחרונה: בתור גברים אילפו אותנו לחשוב שיש דרך מאוד מסוימת לבחון את היחסים שלנו עם נשים. יכול להיות שאני מדבר יותר אל הרווקים שבינינו, אבל העיקרון צריך להיות משמעותי לכולם - קשר טוב, ולא משנה אם הוא נמשך שנים או רק שעות אחדות, נמדד לפי רמת העומק שלו. עומק רגשי, נפשי ורוחני. כל השאר נשכח עוד לפני שייבשו השפתיים.

אני לא יודע עד כמה הסיפור הבא נכון, אבל הוא מבהיר את העניין. מספרים ששאלו פעם את הברון רוטשילד "מהו היין הטוב ביותר ששתית?". הוא ענה ללא היסוס: "אני זוכר את היום הזה. זה היה בימיי צעירותי, והכרתי אז נערה שכבשה את ליבי. באחד הימים ישבנו במסעדה פשוטה והזמנתי יין זול ופשוט, ואכלנו ודיברנו על עצמנו ועל תוכניותינו לעתיד. זה היה היין הטוב ביותר ששתיתי מעודי".

ואת זה אמר אדם שאם רק היה רוצה, יכול היה להתקלח ב"שאטו מוטון". גם פה הרעיון ברור: מהות החוויה ומה שהיא היתה עבורנו קובעת את התודעה, ולא התפאורה והדברים שמסביב.

וגם לי יש סיפור דומה. היו לי הרבה רגעים רומנטיים בחיים, אבל את זה לא אשכח לעולם: כמה ימים לפני שעזבתי את ניו יורק, לאחר שגרתי שם כמעט שנה, הכרתי בחורה ישראלית יוצאת קיבוץ. הכרתי אותה בבית של חברים ויצאנו לטייל. כשהגענו לסנטרל פארק התיישבנו על ספסל.

התפאורה היתה מושלמת – אגם, עלים זהובים והמראה המרהיב של מנהטן, וכך גם היתה הנשיקה שלנו. מיד אחרי כן היא חזרה לארץ, ואני איבדתי את מספר הטלפון שלה. יחד עם זאת, היא לעולם לא תהיה אצלי עוד מספר.

לסיכום, הגיע הזמן שנתחיל לבחון את היחסים שלנו לפי הערך הסגולי שלהם. ולא לפי העטיפה. כי בסופו של דבר בחלוף הזמן אנחנו לא נזכור כמה זה עלה לנו, מה אמרנו, מה לבשנו ובאיזה רכב הגענו. מה שיישאר זה בעיקר מה שהרגשנו ועד כמה זה עשה אותנו אנשים טובים יותר.

האימייל של איתן