טרק אתיופי: יופי בתולי שבין טבע לאדם
הרי הסימיאן מזמנים מפגשים מרתקים עם תושבים, חיות שזהו המקום היחיד בעולם שבו הן קיימות ונופים עוצרי נשימה - תרתי משמע. התקופה הטובה ביותר לטייל באזור תיכף מתחילה - מאמצע ספטמבר עד סוף אוקטובר הכל ירוק ונחלים רבים זורמים
אתיופיה נמצאת בסך הכול 4.5 שעות טיסה דרומה מישראל, ועם זאת התברכה ביופי בתולי-בראשיתי שיש בו מגוון רחב של אטרקציות תיירותיות. היסטוריית המדינה היא בין העתיקות ביותר בעולם; על פי המסורת האתיופית, בנם של המלך שלמה ושל מלכת שבא החל את שושלת המלוכה ששלטה במדינה עד 1974.
בצפון המדינה מצוי שילוב מיוחד של כמה יסודות, הגורמים לאזור לייצג את אתיופיה האותנטית והאטרקטיבית ביותר לתייר המערבי. החל באתרים היסטוריים מפוארים כבהר דר (Bahir Dar), גונדר ((Gondar), אקסום (Axum) ולליבלה (Lalibela), דרך הזדמנות להכיר התיישבות עירונית וכפרית מגוונת ועד למפגש ראשון עם טבע בתולי.
מפלים מרשימים והנקודה היהודית
את מסענו באזור התחלנו בבהר דר. כמנהג טיולי ההליכה, חובה להתרגל לגבהים ולעלות לאט. בהר דר (1,750 מטר) ממוקמת לחופו של אגם טאנה, ויש בה שתי אטרקציות חשובות: מפלי הנילוס הכחול ואגם טנא (Lake Tana).
מפלי הנילוס הכחול נמצאים כ-45 דקות נסיעה מהעיר. המפלים נחשבים לשניים בגודלם באפריקה אחרי מפלי ויקטוריה - רוחבם כ-400 מטר וגובהם 50 מטר. למיטיבי לכת מומלץ לעשות את המסלול המקיף שמסביב למפלים, עניין של צעידה בת 4 שעות, שהייחוד שלה נעוץ בכך שהיא משלבת שייט קצר החוצה את הנהר.
מפלי הנילוס הכחול - השניים בגודלם באפריקה (צילום: קרני גרונברג)
על פני אגם טנא הסמוך פזורות כנסיות רבות, הממוקמות על איים רבים. ואולם רק שתיים מהכנסיות פתוחות הן לגברים הן לנשים. בחצי האי זגה נמצאת כנסיית בטא מרים, הממוקמת מרחק של חצי שעת הליכה בתוך חורש טבעי במעלה הגבעה.
נסענו צפונה לגונדר. לעיר זו היסטוריה מפוארת ואתריהּ רבים. ביקרנו באתר המבצרים היפה 'פאסיל גאבי' ובבריכת הטבילה הגדולה 'בריכת פסילדוס'. אחר הצהריים התחברנו לנקודה היהודית של אתיופיה בנסיעה לעבר וולקה, איזור הכפרים הפאלשים שליד גונדר.
מרבית כפרי הפאלאשים הם במחוז אמהרה שבצפון אתיופיה, ופרוסים בסביבותיה של גונדר, וכמה כפרים גם בשיפולים של הרי הסימיאן (Simien Mountains). לאחר הביקור המרגש חזרנו למלון ללינה ולהכנה לטרק.
אחת הכנסיות שבהן ביקרנו (צילום: קרני גרונברג)
שחיקה מרהיבה של 40 מיליון שנה
עם בוקר השכמנו קום ונסענו צפונה, להרי הסימיאן. הרים אלה ממוקמים 748 ק"מ מצפון לאדיס אבבא הבירה, ו-120 ק"מ מגונדר שנמצאת בחבל אמהרה. לכן השפה השכיחה ביותר באזור היא אמהרית.
שמורת הרי הסימיאן (Simien Mountains National Park) פרושה על חלק קטן מהרי הסימיאן. ב-1969 הוכרזו הרי הסימיאן כשמורה, וב-1978 נהפכה השמורה אתר מורשת עולמי.
לאחר נסיעה שנמשכה שלוש שעות הגענו לדברק ((Debark), עיר המחוז המקומית. כל הטרקים יוצאים מהעיר, וצריך להירשם ולשלם בעבור הכניסה לשמורה וליווי של מדריכים מקומיים העובדים מטעמה. וכך מצאנו עצמנו בחברת אינדלה, המדריך מטעם המדינה; ג'אמל, המדריך מהשמורה; ועוד שני מלווים חמושים שמצטרפים לקבוצה על פי החוק המקומי.
שטח הרי הסימיאן 1,500-1,000 קמ"ר, בה בעת שגודל השמורה 179 קמ"ר בלבד. גובה השמורה 4,430-2,000 מטר. נקודת השיא בפסגת בוויט (Bwahit). הפסגה הגבוהה בהרי הסימיאן (שנמצאת מחוץ לשמורה) היא ראס דשן, 4,543 מטר, ועליה נרחיב בהמשך.
מבחינה אקלימית יש באזור שתי תקופות רטובות: פברואר-מרס ויולי-ספטמבר. מאמצע ספטמבר ועד אמצע אוקטובר יכולים לרדת ממטרים פזורים. התקופות הטובות ביותר לטייל בהרים הן מאמצע ספטמבר ועד סוף אוקטובר. בתקופה זו ניתן לחוות את הנוף המרשים ביותר של הרי הסימיאן - הכל ירוק ונחלים רבים זורמים.
נשים מקומיות בתלבושותיהן הצבעוניות (צילום: דפנה וסרמן)
מראה הנוף הדרמטי של הרי הסימיאן הוא תוצאה של פעילות ססמית מסיבית בעידן שלפני כ-40 מיליון שנה. לבה נוזלית מומסת ולוהטת פרצה מבטן האדמה, והגיעה לעובי של כ-3 ק"מ. הארוזיה והשחיקה במשך אלפי השנים הותירו אחריהן את הנוף המצוקי החד והמשונן של ההרים.
למטיילים נגלה מראה מרהיב של בקיעים ותהומות תלולים, המגיעים לשיא בפסגות המפורסמות של ההרים. כתוצאה מהפעילות נראים מגדלים משוננים המתרוממים בפתאומיות מהקרקע בסביבה מישורית, ומהווים מחרוזת קישוט של סלעי לבה. הלבה המוצקה מזכירה מראות של שאריות היסטוריות מטירות עתיקות השתולות במבנה הוולקני.
רק כאן, וכאן בלבד
לאחר הסידורים האחרונים בדברק נכנסנו בנסיעה לפארק. סביבנו מפלים הפזורים לאורך הדרך מתחילת הנוף המצוקי המרהיב של השמורה. התחלנו ללכת מנקודת מחנה סנקבר (Sankebar) בגובה 3,200 מטר, ונהנינו מנוף ירוק של צמחייה עשירה ובה שפע של בעלי חיים.
זה המקום להדגיש מושג חשוב הקשור להרי הסימיאן, "אנדמי", מין בעל תפוצה המוגבלת אך ורק לאזור מצומצם. הרי הסימיאן שייכים לרצועה האפרו-אלפינית המאפיינת את ההרים של מזרח אפריקה: הר קניה (Mount Kenya) והקילימנג'רו (Kilimenjaro).
רצועה זו שופעת צמחייה בגבהים השונים. חלק ניכר מהצמחייה אנדמית ושמות הצמחים באנגלית בלבד. בהר עצמו ארבע רצועות צמחייה המופיעות בהתאם לגובה: יער חורש הררי גבוה, חורש פרא הררי, אדמת מרעה גבוהה ואדמת בור אפרו-אלפינית.
נעים מאוד, ג'ילדה
ביומיים הראשונים של ההליכה צעדנו בין יער הררי גבוה לבין חורש פרא הררי. המפגש השכיח ביותר היה עם שני סוגי צמחייה: ה- Erica arbora, עץ-שיח הררי שאין לו שם בעברית, והלובליה (Lobelia rhynchopetalum), שיח שכיח הגדל בהרים הגבוהים של מזרח אפריקה.
בעת ההליכה נפגשנו בראשונה גם עם החי בהרי הסימיאן. אחת לכל כמה מאות מטרים של הליכה פוגשים בעל חיים השייך לאחת משתי קבוצות: יונקים או בעלי כנף. בסקירה האחרונה שנעשתה נספרו 21 מיני יונקים שונים.
המפגש הראשון היה עם בבוני הג'ילדה המפורסמים, החיים במשפחות. בבונים אלו הם אנדמים, חיים רק בהרי הסימיאן וידועים בחזה הפתוח שלהם. שם המשחק בהתנהלות איתם הוא סבלנות. התקדמנו לעברם לאט-לאט, ואחדים הצליחו להגיע עד מרחק של 5 מטרים בלבד מהם. בתצלומים של קבוצות אחרות ראיתי מטיילים שהצליחו להתקרב עד 3-2 מטר מהבבונים. בכל מקרה רצוי לשמור על מרחק מסוים, כי התנהגותם עלולה להיות בלתי צפויה.
שם המשחק: סבלנות. בבוני הג'ילדה (צילומים: יהודית פלד)
המפגש השני שריתק אותנו כבר ביום הראשון הוא עם יעל ההרים Walia ibex, אנדמי אף הוא ונמצא בסכנת הכחדה. ב-2005 נמנו 623 פריטים בלבד. לצערי, את זאב הסימיאן הנדיר לא פגשנו במשך הטיול. בודדים הזאבים ששרדו ציד והרעלה כתוצאה מהחקלאות המקומית. נכון לסקירה האחרונה ב-2005 נמנו 71 זאבים בלבד בשמורה ובסביבותיה.
אם יתמזל מזלכם תוכלו לראות גם קופי קולובוסים ועוד שני סוגי בבונים, חזירי יבלות, צבי בר אפריקני מסוג Bushbuck ואנטילופה מקומית. מבעלי הכנף אפשר לספור כ-137 מינים שונים של ציפורים.
דניאל המדריך הוא צפר חובב, שמסתובב הרבה מאוד במזרח אפריקה. עקב נדירותן של הציפורים הוא מנה והגדיר אותן בעבורנו בשמן הלטיני, כי למרביתן אין בכלל שם בעברית. 16 מיני ציפורים המופיעות ברכס אנדמיות לאתיופיה, ורבים ממיני הציפורים שבשמורה מאפיינות את אזורי האחו והיער הגבוהים של צפון-מזרח אפריקה.
כ-25 מיני דורסים חיים בשמורה, ביניהם גם הפרס הידוע בזכות יופיו שנחשף לכל דורש כשהוא פורס את מוטת כנפיו העצומות. דורס מרשים זה נהג לקנן במדבר יהודה עד אמצע שנות ה-80.
נפגשים עם המקומיים
צעדנו ביום הראשון לעבר גיץ' (GICH), אחד הכפרים המאורגנים הבודדים שנמצא ממש בתוך השמורה. אל הכפר אין גישה של כלי רכב, ומי שרוצה להגיע אליו נאלץ ללכת קילומטרים רבים על דרך עפר מקומית. היחידים המבקרים בכפר זה הם מיטיבי הלכת, ששביל ההליכה למחנה הלילה שלהם נמצא לא רחוק מהכפר.
בגלל שעת אחר הצהריים המאוחרת שלא איפשרה לנו להתעכב בכפר, המשכנו ללכת וליהנות מהנוף הפנורמי של שלו ומילדיו, שבאו לברך אותנו לשלום ולנסות ולמכור מעט צמידים ומזכרות מקומיות.
אחד הדברים המרתקים ביותר בטיול הוא האוכלוסייה בהרי הסימיאן. בתוך השמורה עצמה כמה כפרים בודדים, ומתגוררים בהם כ-2,500 איש בלבד, שעוסקים ברעיית צאן ובגידולים חקלאיים. בכפרים שסביב הרי הסימיאן מתגוררים כ-30 אלף איש. דווקא הכפרים שבתוך השמורה נגישים יותר לציוויליזציה; כשיצאנו מתחום השמורה לכיוון פסגת ראס דשן ראינו כפריים הבאים פחות במגע עם האדם הלבן.
התקרבנו למחנה הלילה הראשון ומד החום בשעון שלי הראה שהטמפרטורה בחוץ היא 7 מעלות בלבד. עם אור אחרון הגענו למחנה. התארגנות קצרה, ארוחת ערב עם מרק חם ועשיר ואחר כך - לישון.
כפר קטן שבו 100 תושבים בלבד
אנחנו בעננים
בבוקר, עם ההשכמה, גילינו שהכול קפא ושהטמפרטורה בלילה הייתה בסביבות אפס מעלות בלבד. הטמפרטורה בהרי הסימיאן נעה ביום בין 11 ל-18 מעלות, ובלילה בין 4 ל-2.5 מעלות. עם זאת, שלג הינו מאורע נדיר מאד בהרי הסימיאן, ויורד רק לעתים רחוקות מאד - וגם אז רק בפסגת ראס דשן.ביום השני ליווה אותנו מזג האוויר הפכפך, המאפיין תקופה זו. אחת לשעה נכנסנו לתוך ענן גדול, מה שיצר ערפל גדול סביבנו שהקשה על הריאות. ואולם הענן נעלם במהירות והתגלה לפנינו נוף מצוקי קסום.
שמנו פעמינו לעבר אימט גוגו (Imet Gogo) - פסגה בגובה 3,926 מטר ובה תצפית נוף על שני חלקיו של הר הסימיאן, הגבוה והנמוך. בדרך חצינו שיחי לובלות המקשטים את איזור ההליכה, שהזכירו לנו שאנו בהרי מזרח אפריקה.
בחלוף חמש שעות הליכה הגענו לאימט גוגו, אבל בדיוק אז התלבש ענן על הפסגה ועצר בעדנו מלהגיע לפסגה כדי לראות את הנוף. הסתפקנו בפסגה הסמוכה, והמשכנו הלאה לכיוון מחנה צ'נק (Chenek).
מעת לעת פגשנו רועי עזים. בשל הטמפרטורה הנמוכה בסימיאן, העזים בשרניות למדי עם פרווה עבה ושיער רב. ילדים מאחד הכפרים הסמוכים הסתפחו לרועים וניסו למכור לנו כובעי צמר לחימום הראש. הילדים לא התייאשו, ועקבו אחרינו מרחוק. אין פלא שמוצאם של אתלטים רבים ומוכשרים מאתיופיה ומקניה. הגבהים והמרחקים העצומים שהילדים עוברים ברגל כבר מגיל צעיר נותנים להם בסיס מצוין להיות אתלטים נפלאים.
הילדים עוברים מרחקים עצומים. מחנה צ'נק
המאה ה-21 הגיעה לכאן?
אחרי מחנה צ'נק צעדנו לקראת החלק המשימתי של הטרק - פסגת ראס דשן. הלכנו במעלה ההר, כשבבוני ג'ילאדה מלווים אותנו ברקע. העלייה לפסגת באוויט הייתה קשה והגענו לאחת משלוחות המשנה שלו. לאחר מכן ציפתה לנו ירידה ארוכה, שבה יצאנו משטחי השמורה. עברנו דרך כפר צ'ירו לבה, שם החקלאות הפרמיטיבית מצליחה לעורר במטייל השראה והערצה ליכולת השרידוּת של המקומיים.
חצינו את נהר ה'מששה' הרחב. זה היה אירוע משמח בעבורנו, שכן סוף סוף נוצרה הזדמנות להתרחץ במים זורמים ולשתות מים מהטבע. לעת ערב הגענו לכפר אמביקווה (Ambikwa). זהו כפר מרוחק מכל ציויליזציה, שהעלייה אליו קשה ואפשרית רק ברגל או עם פרדות. המחנה שלנו שכן לצד כנסייה מקומית, וקול תפילותיהם של התושבים נשמע בבקרים. הלכנו לישון מוקדם לקראת הטיפוס לפסגת ראס דשן.
התעוררה בנו הערצה ליכולת השרידוּת של המקומיים
השכמנו ב-04:00, ולאחר ארוחת בוקר מוקדמת התחלנו לצעוד, עדיין בחושך. תוך כדי הליכה השמש זרחה ועברנו בתוך כפרים מבודדים ומרתקים. הצטרפה אלינו קבוצה מקומית שהעבירה ציוד כבד של שערי ברזל ופלדה לצד השני של ההרים. הם סחבו הכול על הגב, דבר שהקשה עלינו להבין איך במאה ה-21, עדיין חלק גדול כל כך מהעולם מנותק מטכנולוגיה באופן בסיסי, עד כדי שהוא מעביר ציוד וסחורות בהרי הסימיאן בצורה כה נחשלת וקשה.
לקראת הצהריים התקרבנו לפסגה, והשארנו את התיקים מאחור; ציפתה לנו עלייה נוספת של 100 מטר בלעדיהם. הפסגה מתנשאת לגובה של 4,543 מטר (אם כי יש הטוענים שהגובה הוא 4,620 מטר). בפסגה פגשנו שני ילדים לבושים מכף רגל ועד ראש בלבוש המקומי. לא הבנו מהיכן הגיעו, והמפגש איתם השאיר סימני שאלה רבים.
התחלנו את הירידה. עלינו כמעט כ-1,000 מטר, שאותם צריך לרדת לאט ובאופן מבוקר. אחת הסיבות העיקריות לכך היא שהשרירים כואבים והגוף עייף - עניין מסוכן בשלב זה של המסע. לקראת ערב חזרנו למחנה ונפלנו לשינה עמוקה תוך שעה מרגע שהגענו.
זה שעולה, וזה שיורד
בבוקר התחלנו ללכת צפונה, לעבר הסימיאן התחתון. ירדנו שוב לנהר המששה ועלינו על רכס נוסף ,שהינו רכס שולחן מחורץ ענק. זהו איזור גבוה, חקלאי כולו, שבו מנצלים התושבים כל פיסת קרקע לגידול החיטה המקומית (שממנה מכינים את הלחם האתיופי המסורתי אינג'ירה). איזור זה משופע בכמות יוצאת דופן של ציפורים, וחווינו מראות מלבבים שלהן.
המשכנו בתצפית אל עבר איזור הסימיאן התחתון. ציפתה לנו ירידה ארוכה של 1,200 מטר. מי שחושב שעלייה קשה יותר מירידה יגלה מהר מאוד שלעתים הירידה יכולה להיות הרבה יותר קשה.
לאחר הירידה המאומצת נחנו באפיק נהר גדול, שמקבל את כל המים מהיובלים שזורמים מהחלקים העליונים של הרי הסימיאן. הנופים בסימיאן התחתון מזכירים אזורים טרופיים בדרום אמריקה ובדרום-מזרח אסיה - צמחייה טרופית עם דקלים, ויובלי מים זורמים בכל ואדי.
לעתים הירידה יכולה להיות הרבה יותר קשה מהעלייה
פרידה בשירה ובריקודים
בביקור בבית ספר מקומי ביקשתי לראות חוברות לימוד, והופתעתי לראות שכל תוכנית הלימוד באנגלית, כולל חוברות המתמטיקה. התנאים פשוטים מאוד וכוללים ישיבה על ספסלי עץ בשורות וכתיבה על שולחן פשוט. בבית הספר תומך אחד האצנים המצטיינים של אתיופיה, ולכן הוא מאובזר טוב יותר בספרי לימוד ומחברות משאר בתי הספר. השארנו לתלמידים את תרומותנו - שתי חבילות עטים של 50 יחידות כל אחת.
המשכנו בדרכנו בסימיאן התחתון, בין ערוצי נחל זורמים ובריכות תכולות מרשימות. באחד הכפרים התמזל מזלי ופגשתי את ג'וזף - הריינג'ר הראשי של הרי הסימיאן, שסיפר לי בגאווה שהשנה השמורה שברה את שיא המבקרים השנתי שלה (8,400 איש - נתון שמסתדר היטב עם הנתונים הרשמיים של השמורה משנים עברו), ועל השימור בהרים ובשמורה.
את הלילה האחרון בילינו במחנה שנמצא בטבורו של כפר אתיופי מסורתי. ניצלנו זאת כדי להתארח בבית מקומי, וללמוד מעט על חייהם של התושבים. הבערנו מדורה גדולה, והזמנו את בני הכפר לחגיגה. בריקודים מקומיים ובשירה התערבבנו איתם אל תוך השעות הקטנות של הלילה. את ההליכה סיימנו בצהרי היום בעיירה בצפון, משם נסענו לגונדר - ובחזרה לציוויליזציה.
- דורון גור מדריך טיולים ומנהל מחלקת אפריקה בחברת אקו טיולי שטח
לפנייה לכתב/ת 
