מי מימן את טיפולי הסרטן של המטפלת מהודו?
כשהמטפלת הסיעודית של אמה חלתה בסרטן, שרה טל ידעה בדיוק מה לעשות: היא מלווה אותה בכל הטיפולים ומממנת עבורה את התרופות. "אמא אמרה חד משמעית: היא כמו הבת שלי," היא מספרת. "לא נשלח אותה למות בהודו"
המציאות היא המלהקת הכי בלתי צפויה בסביבה. תשאלו את שרה טל מיהוד האם העלתה בדעתה לפני שנתיים שהיא תתפקד היום בתפקיד המטפלת של המטפלת הסיעודית ששכרה לאמה, מיסה נעים. לא, אתם לא תשאלו, כי ברור שמדובר בתסריט לא סביר בעליל, אבל עובדה, זה קורה. טל, ,50 לא רק מטפלת במטפלת, לקשמי קדלי, הודית בת ,32 אלא גם סועדת אותה במהלך אשפוזיה התכופים בבית החולים ומממנת עבורה את התרופות שמחוץ לסל הביטוח, כולל תרופות מורפין לשיכוך כאבים, ואת המזון האיזוטוני הנוזלי המיוחד, וכמובן את כל עלויות שהותה בישראל.
עד לפני שנתיים, האם, מיסה נעים, ,91 עוד הייתה עצמאית. בביתה החד קומתי הצנוע ביהוד היא עמדה ובישלה ארוחת יום שישי ל12- הילדים, 49 הנכדים ו49- הנינים. טוב, אולי לא לכולם בבת אחת. אבל אז מחלת הסוכרת של נעים התישה אותה, והיא נזקקה לעזרה סיעודית 24 שעות ביממה. לעזרתה גויסה לקשמי קדלי, והשתיים נקשרו זו לזו. נעים, יוצאת לוב, שוחחה עם קדלי בערבית, שאותה למדה המטפלת בג'וב הקודם שלה, בכווית. הקשישה נהגה במטפלת שלה כבבת, ובנותיה רחל דואני, 66 (מספר ארבע ברשימת הילדים,( ושרה טל (מספר עשר,( מספרות שבמהלך השנים נהגה אמן לאמץ מעת לעת יתומים אל ביתה, וגם להיות משפחה אומנת לנזקקים, למרות שגידלה 12 ילדים משלה.
אבל האידיליה הופרה לפני שישה חודשים, כאשר המטפלת התלוננה על כאבי גרון. טל לקחה אותה לרופא שאיבחן דלקת גרון ורשם מוקסיפן. הכאבים נמשכו, וטל שוב לקחה את קדלי לרופא. וזה רשם אוגמנטין. "שלושה ימים התענתה המסכנה," מספרת טל. "אבל גם האוגמנטין לא הועיל." לאחר ביקור אצל רופא שלישי שגם כן רשם לקדלי אנטיביוטיקה, התעקשה טל על ביקור אצל רופא אף אוזן גרון מומחה. "התקשרתי לחברת הביטוח והודעתי להם שאם לא יאשרו לי את הביקור אצל המומחה, אני לוקחת אותה בזה הרגע למיון," היא מספרת. "ואז הם אישרו והמומחה באמת ראה שזה לא טוב, והפנה אותנו בדחיפות לבית חולים."
המטפלת החדשה (מימין) ,מיסה נעים, לקשמי קדלי ושרה טל (צילום: עמית מגל)
יאללה למטוס
טל בחרה בתל השומר, שם היא עובדת כמתאמת השתלות מוח עצם. בתל השומר ניסו לעשות לקדלי אנדוסקופיה, אבל הגרון היה כל כך סתום, עד כי אפילו הצינורית הדקה לא עברה בו. לבסוף נעשו הבדיקות הדרושות והממצאים היו קשים: הביופסיה העלתה גידול ממאיר לא מפושט בגרון. הרופאים פסלו ניתוח, כי צפו שניתוח באזור זה יחולל נזק בלתי הפיך למיתרי הקול ולבית הבליעה, אבל המליצו על טיפול משולב של כימותרפיה ו35- הקרנות.
"למזלי ולמזלה אני עובדת בתל השומר," אומרת טל. "קשה לתאר כמה ביורוקרטיה יש כאשר מדובר בביטוח שצריך לאשר כל שלב בטיפול, כל אשפוז, כל פעולה. רק אלוהים יודע איך היא הייתה מסתדרת שם לבד."
לא ברור אם אלוהים יודע, אבל העובדה היא שברוב המקרים שבהם מתגלית מחלת סרטן אצל עובד זר הוא בכלל לא מגיע לשלב המלחמה בביורוקרטיה, משום שחברת הביטוח מציעה לו פיצוי כספי חד פעמי ויאללה למטוס, שיחזור לארץ מוצאו. ההנחה של חברת הביטוח היא שהעובד העני יעדיף לחזור הביתה עם סכום כסף שיועיל למשפחתו, גם במחיר הידיעה שחזרה הביתה פירושה גזר דין מוות. בבית (הודו, פיליפינים) אין ביטוח רפואי ואין טיפול בחינם. מצד שני: אם יעדיף העובד הזר להפעיל את הביטוח הרפואי שעשו לו מעסיקיו ולהתאשפז בישראל, יפסיד את הפיצוי החד פעמי, משפחתו תיפגע, ולבסוף יש לו גם סיכוי לחזור הביתה בארון מתים מבלי שיזכה להיפרד מיקיריו.
האם הציעו ללקשמי את הפיצוי החד פעמי?
"כן, בוודאי. אבל אני חשבתי שזו החלטה קשה ומורכבת, שאין לי האחריות המוסרית לקחת אותה על עצמי. הסברתי לה את כל האפשרויות, וגם אמרתי לה שלדעתי אסור לה לקחת את הפיצוי ולנסוע הביתה, כי היא לא תטופל בהודו והיא תמות. היא צעירה, יש לה ילדה בת עשר, היא חייבת להילחם על החיים שלה."
ובזמן שאת מתרוצצת איתה לבדיקות, מה קורה בינתיים בבית? מי שומר על אמא שלך?
"באמת היה בלגן. התגייסנו כל האחים והאחיות, עשינו משמרות. ביקשנו מהסוכנות שיביאו לאמא מטפלת חדשה, אבל זה לקח חודש ובזמן הזה כל אחד הגיע והיה איתה."
במאמצים גדולים של "עמל סיעודית," חברת כוח האדם שמצאה את המטפלת הראשונה, נמצאה מטפלת חדשה, סונטה טאטיפאקה, גם היא הודית, שהגיעה כעבור שבועות ספורים, והיום יש אצל מיסה נעים שתי מטפלות. סונטה, במשרה מלאה, ולקשמי שהפכה ממטפלת למטופלת, ונסעדת על ידי כל בני משפחת נעים, כל אחד לפי יכולתו ולפי תקציבו הצנוע.
אמא שלך הייתה מודעת לדרמה שמתחוללת עם לקשמי?
"בוודאי. אמא שלי צלולה. היא אישה חכמה ואנחנו מתייעצים איתה בכל דבר, לא רק בדברים שנוגעים בה. פרשנו לפניה את המצב כמו שהוא. אמא אמרה חד משמעית: היא כמו הבת שלי. אנחנו נטפל בה, אנחנו נתמוך בה. זו מצווה. אנחנו לא נשלח אותה למות בהודו."
מירי קניאל, סמנכ"ל ומנהלת תחום טיפולי בית ב"עמל סיעודית," החברה שתיווכה בין המטפלת למשפחה, מציינת כי ידוע שבין מטפלות לקשישים נרקם פעמים רבות קשר חם ומיוחד. "לעתים המטפלת הופכת לאדם קרוב לקשיש, כי היא שוהה עימו 24 שעות ביממה, וברגעים אינטימיים," מסבירה קניאל. "הרבה פעמים אנחנו רואים אבל כבד אצל המטפלת עם מות הקשיש וגם להפך, קשישים שמאמצים מטפלות, דואגים להן, אפילו שולחים אותן לקורסים וללימודים על חשבונם."
"מסירות יוצאת דופן". מיסה נעים עם לקשמי קדלי (צילום: עמית מגל)
יש תקווה
בינתיים קדלי עברה את כל סדרת ההקרנות ואת טיפולי הכימותרפיה. שרה טל לקחה אותה בכל פעם לבית החולים, ישבה לצידה, ניהלה את כל הטופסולוגיה והרישומים, סעדה אותה עד שעות הערב המאוחרות.
"אני מסיימת לעבוד בבית החולים בשלוש, ומיד מתייצבת ליד מיטתה של לקשמי ומטפלת בה," היא מספרת. "היא סובלת מכאבים קשים. במרפאת הכאב של בית החולים יצרו עבורה מינון נכון של משככי כאבים, שצריך להקפיד עליו אחרת היא סובלת מכאבי תופת. בגלל קשיי שפה היא גם לא תמיד מבינה מה הנוהל, מתי יש הרדמה כללית, מתי יש הקרנה, ואני חייבת להיות איתה אחרת היא פוחדת מאוד. בהקרנות לקחתי אותה כל בוקר בשבע לבית החולים והחזרתי אותה בערב, כל יום, חמישה ימים בשבוע."
מה אמרו לך מסביב כששמעו את הסיפור?
"נו, ברור שאמרו, תגידי, השתגעת? מה את צריכה את זה? תשלחי אותה הביתה וזהו. יש לי חברה שהמטפלת של אמא שלה רק נפגעה באצבע, ומיד היא החליפה אותה. אין אצלה סנטימנטים, היא מתייחסת לזה בצורה עניינית. היא אמרה לי, את טיפשה."
למה באמת את עושה את זה?
"כי יש לי מצפון, ויש לי חמלה. יש לי אחריות. זה החינוך שקיבלנו בבית, כולנו, וזה מה שאמא רוצה שנעשה ולכן כולנו מתגייסים. אחי עוזר, רחל אחותי עוזרת, כל אחד תומך. אפילו המטפלת החדשה, סונטה, תומכת, כי היא מטפלת באמא שלי וגם בלקשמי, ויש לה שתי פציינטיות. אמא לקחה קשה את המחלה של לקשמי. היא אמרה לי, תעשי הכל, וכל מה שצריך אני אתן. היא תחזור להודו רק כשהיא תהיה בריאה."
לאמא שלך יש אמצעים?
"ממש לא. אמא חיה מקצבת זקנה ומתוספת שהיא מקבלת כי היא ניצולת שואה, היא הייתה במחנה ריכוז ג'אדו בבנגאזי."
בשלב זה קדלי סיימה את פרוטוקול הטיפול הראשון (כימותרפיה והקרנות) והיא נמצאת בבית האם ביהוד. הרופאים שבעי רצון: הגידול התכווץ וכמעט נעלם. אלא שלפי שעה קדלי סובלת מכאבים קשים. בגלל ההקרנות הצוואר ממש נשרף. היא לא יכולה לאכול או לבלוע דבר, וגם לא לדבר. שיחתנו התנהלה בלחישות מתורגמות. היא צמודה לאינפוזיה ומוזנת דרך צינורית מיוחדת שמוחדרת למערכת העיכול. התזונה: משקה איזוטוני נוזלי, מחוץ לסל כמובן. 3,000 שקל בחודש משלמת שרה טל (בעזרת אחיה) רק על המזון המיוחד. פרט לזה קדלי זקוקה לאינהלציות, תרופות נגד בחילות, שקיות הזנה, מרסק כדורים.
"היא סובלת, אבל יש לה תקווה. אני מעודדת אותה כל הזמן. אני אומרת לה, את תחיי, את צעירה," אומרת טל. "היא הייתה שמנמונת לפני שחלתה, היא איבדה יותר מ30- קילו. בישול ואכילה זה חלק מהבילוי של המטפלות בישראל. עכשיו היא בקושי יכולה ללקק סוכרייה, והיא איבדה את חוש הטעם, אבל הרופאים אומרים שאולי זה יחזור."
בלי גאווה
כדי לטפל היטב בקדלי, טל לא יוצאת לחופשות ולא מתרחקת מהבית, הקרוב לבית אמה. היא והמטפלת קבעו נוהל. כאשר המטפלת זקוקה לעזרה או כשהיא סובלת מכאבים, היא מתקשרת בטלפון ומניחה את השפופרת אחרי שני צלצולים. טל מגיעה מיד. ובכל זאת היא מוצאת גם זמן לטפל בשלוש בנותיה, להקדיש זמן לבעלה, לעבוד ולהתנדב במרכז היום לקשיש ביהוד.
כמה זמן תוכלי להמשיך ככה? הרי עבור אמא שלך לקחת מטפלת סיעודית.
"עד שהיא תבריא."
מתי היא תוכל לנסוע הביתה, מבחינתך?
"כשהגידול ייעלם, כשלא יכאב לה, כשהיא תתחיל לאכול בכוחות עצמה ויוציאו לה את הצינורית והיא תתחיל לתפקד. ואז היא תוכל לחזור הביתה ולא בארון. יש לה בעל ובת." מה השלב הבא בטיפול?
"הרופאים מעריכים שהפרוגנוזה טובה. היא עושה סי-טי לברר את מצב הגידול כל שבוע. הטיפול היה קשה אבל עזר, וייקח
עוד חודשים עד שהיא תשתקם. והיא גם תצטרך להיגמל בהדרגה ממשככי הכאבים כי המינון שלה מאוד גבוה עכשיו. אנחנו אופטימיים".
לקשמי מבינה עד כמה ההתנהגות של המשפחה שלכם יוצאת דופן?
"אני לא מדברת איתה על זה, אין לי גאווה ואני לא צריכה הכרת תודה. את חלקי אקבל בעולם הבא. היא חוששת יותר בעניינים הארציים, היא אפילו הייתה רוצה להישאר כאן אצל אמא שלי אחרי שתחלים, אם כי אני חושבת שבכל מובן עדיף שתחזור לביתה כאשר תבריא. כשהנושא הזה עולה אני אומרת לה כל הזמן: תתרכזי בהחלמה שלך, על כל השאר נדבר בבוא העת."
רונית שאנן, מנהלת סניף "עמל סיעודית" בבקעת אונו, מסכימה כי התנהגות משפחתה של מיסה נעים היא יוצאת דופן בכל קנה מידה. "אני בעיקר שומעת מעובדים זרים על קיפוח, ניצול, הלנת שכר, הטרדה מינית. מימיי לא נתקלתי באנשים כל כך טובים ומסורים," היא אומרת. "הרי היו יכולים להעלות אותה על מטוס בחזרה הביתה ואיש לא היה מרים גבה. האנשים האלה קיבלו על עצמם אחריות מוסרית שקשה להבין ולתאר."
לפנייה לכתב/ת 
