משחקים בשוטרים וגנבים

לפני שנים הייתי נפגש מעת לעת עם השרים לביטחון פנים. הצגתי בפניהם תוכניות שונות למלחמה בפשיעה הגואה, כולל תוכנית שהייתי מעורב בה בניו יורק. כל שר השמיע מילות נימוסין והערכה בשבח רעיונותי ומהר מאוד הבנתי שמאומה לא יצמח מדברי הכיבושין. נדמה לי שכל אחד מהשרים הבין שיחלפו 3 עד 5 שנים עד שהתוכניות ייושמו, והמשמעות היא שבמשרד יישב שר חדש שיקטוף את הפירות.

המחשבה שמישהו אחר ייהנה מהפירות גרמה לשרים להודות לי בנימוס רב על זמני היקר ולהבטיחני נאמנה שרעיונותי "יישקלו ברצינות מתוך מחשבה מעמיקה". מיד כשנפרדנו, התוכניות והרעיונות נזרקו כלאחר יד למגירה והם עדיין מעלות אבק.

על כבודי מחלתי מזמן. מנגד, כאזרח לא אוכל לסבול את מלחמת ההישרדות הקשה אליה נקלענו כחברה בישראל - פחד מאלימות משתוללת ללא שליטה ברחובות. למשטרה כמובן שיש חלק מכריע בתחושת החידלון הציבורית, שכן תפקיד המשטרה ברור וידוע - להכריע את הפשיעה ולתת ביטחון לאזרחים. בתפקידה היא כידוע נכשלת כישלון חרוץ.

מניעת אלימות מתחילה מחינוך הנוער ומקביעת גבולות ברורים. לצערי, בחינוך הנוער ישנו כשל חמור עד כדי אנרכיה כאשר נוער מעשן סמים, שותה אלכוהול, דוקר ופוצע נוהג באלימות פיזית ומילולית ומבצע עבירות רכוש. תשאלו את עצמכם כמה פעמים קראתם או שמעתם על עבירות נוער קשות עד כדי פציעה או רצח? התשובה תהיה הרבה יותר מדי.

המשטרה צריכה לפעול עפ"י רעיון של הורדת הסיכון-סיכוי לביצוע עבירות, דבר שמתחיל בגיל הנוער כמובן. במקום להקצות משאבים מספיקים לטיפול במניעת פשיעה בגיל צעיר, עסוקה המשטרה בהקצאת משאבים ליעדים לא ברורים.

אם היו מושקעים משאבים למניעת סחר בנשים, למלחמה בסמים, למניעת הלבנת הון שמסייע כספית לתדלק את הפשע, לעצירת ההימורים, נגד זנות, אפילו נגד הפשע המאורגן – דיינו.

המשטרה משקיעה זמן בברברת אינסופית על הצלחתה במלחמה בפשע המאורגן. עבירות שבוצעו בארה"ב ומאסרים והסגרה לאמריקאים סייעו למשטרת ישראל להיראות כנלחמת בחורמה בפשע המאורגן.

רק שצמרת המשטרה והמשרד לביטחון פנים יודעים, שעסקי הפשע המאורגן רחוקים מרגיעה ומעצרם של 4 או 6 נציגי משפחות והרשעתם יוצרים מיד קאדר פושעי צמרת חדשים, שעטים על ההזדמנות לעלות מדרגת "חיילים" לדרגות פיקוד במשפחות הפשע.

בקיץ המהביל שעובר עלינו התרבו הרציחות, כולל לינץ' בחוף הים וגופות מרוטשות במקומות שונים. פושעים עם ליקוים חמורים במבנה האישיות שלהם משתוללים ורוצחים. גל הפשיעה הגואה הביא את צמרת המשטרה לבקש, כרגיל, עוד כסף וכוח אדם. סוג של ריטואל משטרתי קבוע כל אימת שהפשע גובר והציבור נזעק ובעקבותיו הפוליטיקאים, שמכנסים ישיבות חרום זריזות מול מצלמות התקשורת.

משטרה רצינית, אחת שמתייחסת בכבוד לתוכניות העבודה שלה עצמה, זו שמכשירה כוח אדם רציני שיידע להתמודד ולפקד מול פשיעה גוברת, חייבת להכין תוכנית חומש. לא תוכנית למגירה עבשה, אלא תוכנית רצינית עם יעדים ברורים והבנות עם מערכות המשפט, החינוך והאוצר.

לא ניסיונות חקירה מאולתרים מול רצח חפים מפשע, אלא תוכניות עבודה ברורות ופעילות החלטית. תוכנית עבודה שכוללת, מעבר לתקציב נוסף, הכשרות מקצועיות מתקדמות והרחבת מערך המודיעין.

אבל ברגע שצריך לבצע המשטרה נקלעת, לעתים רבות, למבוכה. אם הייתה תוכנית חומש מאורגנת כדבעי הרי שהיעדים היו ברורים והמפכ"ל לא צריך יהיה להבטיח הבטחות סרק של הורדת 30% בפשיעה.

במקום לפטפט ולצאת בהצהרות חסרות בסיס צריך למגר פשיעה אצל הנוער, להגדיר ענישה מרתיעה, לספק ביטחון לאזרחים. צריך תכנון לטווח ארוך במשטרה. רק שזה גורם לאי נוחות בצמרת הפיקוד שהמילה "תכנון" זרה לו, עד כדי חוסר הבנה.