בגלל כותרת לא מתאבדים
"להאשים את התקשורת בהתאבדות טופז, זה כמו להאשים בחורה שלובשת מיני באונס". סמדר שילוני יוצאת להגנת הקולגות שלה וקובעת: אדם לא שם קץ לחייו בגלל הדיווחים
מילא אם היה מדובר באדם פרטי, אנונימי, שלא יודע איך עובדת התקשורת ומעולם לא היה במגע איתה.
היו גם כאלה שבאמת הסתחררו מעוצמת הסיקור ואיבדו כיוון. אבל טופז? מלך הרייטינג? הוא היה האיש שידע בדיוק איפה יושב כל בורג במכונה הזאת.
הוא ידע איך לפנות למכנה המשותף הרחב, לגרות את בלוטות הצחוק, לסחוט את שק הדמעות. הוא רקד שנים ארוכות באינספור חתונות כאלה בדיוק, וליקט את הצ'קים בסוף כל אחת מהן. הוא שיתף פעולה עם המשחק כל עוד היה נוח לו, כל עוד הוא הרוויח. כשהוא הודח, הוא האשים את השופטים, במקום את הקהל.
טופז לא היה אדם חסר אונים, הוא לא היה בובה על חוט ש"המערכת היתה צריכה לדאוג לו", כמו שנכתב באחד הטוקבקים (ואם מישהו ימצא את "המערכת", אני אשמח אם היא תדאג גם לי). הוא לא היה ילד שהמבוגרים מגחכים כשהוא מורט לחתול את הזנב ומפרידים ביניהם כשהחתול שולף ציפורניים.
הוא היה אדם בוגר, עם שיקול דעת שהלך והתערער ומצב נפשי שהלך והתדרדר, בין היתר בגלל כל מיני כימיקלים ותרופות פסיכיאטריות, והוא פשוט איבד קשר עם המציאות. עד כדי כך שזה היה נראה לו נורמלי להכניס מכות לאנשים שלא רצו לתת לו עבודה.
ממציא השיטה
מה בהתאבדות מעורר אצל אנשים את האמפתיה הגדולה לטופז? אין לדעת. אולי הרחמים, אולי תחושת האשמה, שמיד הופכת לכעס ולצורך עז להצביע על אשמים אחרים. אל תשכחו שאותם רחמנים בני רחמנים שרודפים בכיכר אחרי העיתונאים עם לפידים בוערים, הם אותם צרכני תקשורת שיצרו את הביקוש לתקשורת כמו שהיא היום: שערורייתית, שטוחה, צהובה, מלאת פאתוס וחד מימדית. טופז המציא את התקשורת הזאת, לכן אין להתפלא כשמאלף האריות מאבד את הראש שלו בתוך הלוע, בזמן שהוא מחכה למחיאות הכפיים.
טופז. "מאלף האריות איבד את הראש בתוך לוע האריה" (צילום: טל כהן)
להאשים את התקשורת בהתאבדות של טופז, זה קצת כמו להאשים את הבחורה שלובשת מיני באונס. זה אקט שטחי, צעקני ורדוד, ממש כמו הסיקור התקשורתי שקיבל פסטיבל דודו בחודשים האחרונים.
אהבתם אותו, אבל לא מספיק
התאבדות היא מעשה שנובע מחולשה. טופז היה אדם חלש - מבלי לשפוט אותו על כך - החולשה הזאת הביאה אותו למעשים שבגללם הוא נכנס לכלא, ואותה חולשה היתה בעוכריו כשהוא נאלץ לקחת אחריות על המעשים שלו ולשלם את המחיר.
טופז ב'ראשון בבידור'. אם רציתם אותו, למה העפתם אותו? (צילום: ערוץ 2)
טופז לא יכל לשאת את הפער העצום בין המעמד הקודם שלו לנחיתות הנוכחית. הוא לא יכל לסבול את הבושה, את הבוז. הוא אפילו לא היה מסוגל לסבול את הרעיון שהוא לא יהיה בטלוויזיה. הוא לא חשב על הילדים שלו, שיגדלו בלי אבא.
אני מניחה שהוא היה במצב נפשי מחריד. אתה חייב להיות לא שפוי כדי לקחת חיים, גם את של עצמך. היו לו חברים שיכלו לעזור לו, אבל כנראה שהם לא היו טובים מספיק או אסרטיביים מספיק, או שניהם. גם הם לא אשמים. וגם לא אתם, צופים יקרים, שאהבתם את טופז כל כך, אבל לא מספיק כדי לצפות בתוכנית שלו ולהשאיר אותו בפסגה.
אין לסיפור הזה סוף טוב. ולא, אין בי טיפת שמחה לאיד על הפינאלה העצוב של טופז. מדובר בטרגדיה נטולת אשמים. התקשורת אמנם היא כלי של שחור ולבן, ונדירים המקרים בהם היא מצליחה לפרוש על השולחן מורכבות, אבל אפשר לפחות לקוות שטופז ייזכר כאדם מורכב עם סיפור חיים מורכב.
המעשים הטובים שלו כבודם במקומם מונח, ולצידם גם טירופי הנפש שלו, אלה שנהוג בדרך כלל לפתור בדרכים שאינן כוללות מכות רצח לאישה מול הפרצוף של בנה.
"אני דודו, אני כפול", העיד על עצמו טופז לא מזמן בראיון - דו, דואלי, שני אנשים. אחד שרוצה לעשות טוב, והשני נוקם ונוטר. שני זאבים, כמו במשל. בסופו של דבר, אחד הזאבים היה חזק יותר, וזה הזאב שטופז האכיל.
