וויילד טרקי, גוד קאו

סליחה על הפלישה לטריטוריה של אורי משגב, אבל החודש אכלנו את הסטייק הכי טוב בתל אביב, בארץ, וכנראה שבמזרח התיכון. זה היה בנווה צדק, במסעדת "מקום של בשר", שבה האנטרקוט מובחר כסיירת והפילה רך כנערה והמלצריות שוכבות איתך. סתם, לא איתך.

"מקום" היתה המארחת שלנו ושל עשרת בקבוקי הברבן שהבאנו איתנו. רובנו צרכנים של התוצרת הסקוטית הכבדה, אבל אפילו אנחנו מודים שהוויסקי האמריקאי הזה - שמבוסס בעיקר על תירס ונוטה לטעם מתקתק - מתאים יותר לקיץ הישראלי. בלטו בהיעדרם: ברבנים שפשוט לא מיובאים לארץ, ושניים שלא שלחו לנו למרות מחאותינו (ה"מייקרז מארק" ו"הוודפורד ריזרב" המשובח). לאלה שישאלו את עצמם למה לא טעמנו ג'ק דניאלס, אז זה רק בגלל שג'ק דניאלס זה לא ברבן אלא וויסקי טנסי, יא קרציות. ועכשיו אפשר לעבור לתוצאות.

למקום האחרון בטעימה העיוורת שלנו - שמונה טועמים, מתוכם שלושה שמבינים משהו בוויסקי וחמישה עם חוש ריח מתפקד - הגיע ה־Choice של Jim Beam (מחיר: 210 שקל), גירסה של הברבן הנמכר בעולם שמיושנת חמש שנים לפני שהיא מסוננת דרך פחם, ואז מוכנסת לבקבוק עם התווית הירוקה. רובנו הסכמנו שהתוצאה היא משקה חלקלק מאוד, אבל גם צפוי ודי סטנדרטי. לא נורא, אבל גם לא הרבה יותר מבסיס למינט ג'וליפ.

למקום התשיעי הגיע ה־Four Roses הצהוב, שקיבל מספר נקודות זהה לזה של ה־Choice, אבל ניצח אותו בשובר השוויון הקבוע שלנו - הוא זול יותר ב־25 שקל. מדובר בגירסה מחוספסת של ברבן; תוספת של מעט מים משככת את המכה שהאלכוהול שולח לאף, אבל גם מנטרלת כמעט את כל האישיות המועטה שמציעים ארבעת הוורדים. "אמריקאי כמו פאי תפוחים, בייסבול ואנשים שמנים", סיכם בגיליון הציונים שלו שי בר־יהודה, בשצף פואטי שמשום מה לא פוקד אותו כשממש משלמים לו בשביל לכתוב.

במקום השמיני, ובהפרש די ניכר משני המקומות האחרונים: ה־Knob Creek, ברבן יוקרתי ויקר (440 שקל) שג'ים בים מייצרת בכמויות קטנות, מה שנקרא Small Batch. הוא מיושן במשך תשע שנים - הרבה בשביל ברבן, שמתבגר בערך בשנות כלב - ובא עם ניחוח מתקתק־מלחלח נהדר, אבל טעם מוצלח קצת פחות. פייר, הוא רוצח את חלל הפה עד שמרגיעים אותו עם טיפה מים.

מקום שביעי? עוד ברבן פרימיום מבית ג'ים בים, ה־Booker's 6־8 שנים (תלוי בהחלטה של המזקק לגבי החבית הספציפית). זה הברבן הכי אלכוהולי בטעימה הזאת - בין 60.5 ל־63.5 אחוזי אלכוהול - והוא מחייב נהרות מים בשביל ליהנות ממנו באמת, וגם בשביל לא למות. ומכיוון שזה גם הברבן היקר ביותר בטעימה (550 שקל), אפשר להגיד שמדובר באכזבה קלה. או שפשוט צריך להיות שתיין ברבנים רציני יותר מאיתנו בשביל להעריך אותו.

אחרי האכזבה, הפתעה: שישי סיים הבקבוק הכי זול בערמה, ה־Evan Williams השחור ממזקקת הבן היל (135 שקל). זה ברבן שמיושן יותר מחמש שנים ומציע טעם חזק וטוב שצורח מברבניות, אולי רק קצת מתוק מדי לטעמנו הישראלי. אבל בואו לא נהיה קטנוניים: במונחי ואליו פור מאני, יש לנו פה קונטנדר.

חמישי סיים הג'ים בים הלבן (165 שקל), הברבן המזוהה והנמכר ביותר בכל הזמנים. הוא מיושן ארבע שנים (בארצות הברית נמכרת גם גירסת שבע שנים), והוא יודע את העבודה: נעים באף, חלק בפה, טוב ומאוזן. אבל חכו, כי זה עדיין לא הג'ים המועדף עלינו.

למקום הרביעי הגיע ה־Four Roses Single Barrel (מחיר: 490 שקל), שרחוק קילומטרים מהגירסה הרגילה והזולה של הוורדים. כל חבית שלו מיושנת במשך שבע שנים לפחות, ומספקת 248 בקבוקים ייחודיים ושונים קצת מאלה שיגיעו מחבית אחרת. שלנו הציע טעם עדין, רך וחלק מאוד, עם סיומת מתפתחת ונעימה שהיינו שמחים אם היתה נמשכת קצת יותר. אם לא המתיקות שאין לטעות בה, היה אפשר לחשוב שזה סינגל מאלט סקוטי.

את שלושת הגדולים פותח הג'ים בים השחור (235 שקל), שנח בחבית במשך שמונה שנים שגידלו לו קצת זיפים אלכוהוליים (טועם אחד כתב ש"הוא יותר ברבוניה מברבן"), והוא בכל זאת חלק להפתיע. נגיעה של מים משפרת אותו עוד יותר, ומגלה שכבות מורכבות של מתיקות, עץ ודגנים. ובסוף באה סיומת ארוכה יותר מהדרן של שלמה ארצי.

מקום שני: Single Barrel Blanton's תווית חומה (499 שקל, להשיג אצל היבואן "וינו סיגר" בקומה הראשונה של קניון עזריאלי, ובברים שיודעים מה טוב). זה ברבן שלא ממש השתנה ב־200 השנים האחרונות, ובצדק: הוא מתוק באף כמו אבקת צעידה קולומביאנית, רך מאוד בפה, ועם סיומת שלא מסתיימת - הנגיעה האחרונה שמציבה את כל שאר הפרטים במקום. תענוג עדין, מתוחכם וצרוף.

עכשיו, אם אתם מוכנים לדמיין גלגול תופים, נגלה לכם שלמקום הראשון הגיעה הקלאסיקה שנקראת Wild Turkey Aged 8 years 101 (ה־101 מתייחס ל"פרוף", הגישה האמריקאית לחישוב אלכוהול. חלקו ב־2 ותגיעו ל־50.5 אחוז). רק 240 שקל ובפה הוא מרגיש עצום, כמו שחשב גם מייקל ג'קסון - השתיין המת, לא המסומם המת - שהגדיר אותו כ"קלינט איסטווד של הוויסקים" ונתן לו מדלית זהב ב"וויסקי מגזין". אנחנו הגדרנו אותו כברבן קשוח, שמזכיר קצת וויסקי סקוטי אבל עם הרבה יותר שיער על הביצים. שתי טיפות מים, ערבוב קל וכמה הסנפות, זה התו"ל. הלגימה הראשונה מפוצצת את החושים באלכוהול, השנייה מגלה פירות וקרמל, ובשלישית אפשר לדמיין ספת עור ששפכו עליה קפה ושוקולד. כל הריחות האלה לא מפריעים לטעם - זה וויסקי שאפשר ממש ללעוס - והסיום מסוגל לעקוץ גם את הכבדים מביניכם.

ואם אתם בקטע של לשמוע תיאורים של דברים טעימים, תשאלו אותנו בהזדמנות על הפילה.

את ואניס והמלחמה הבאה

טעמנו את עראק "אל נמרוד", שאותו מזקקים בצפון הארץ כמה צד"לניקים לשעבר. ותשמעו, טוב שהם עזבו את הדיי־ג'וב שלהם

האמת? לא מת על עראק. אולי זה אומר שאני לא סופר־גבר, אבל לדעתי זה בעיקר אומר שאני לא ערבי נוצרי. מי שכן שותים עראק הם בני משפחת כרם הלבנונית, ששירתו בצד"ל והגיעו לארץ אחרי נסיגת צה"ל מלבנון, ועכשיו

 מפיקים עראק זחלאווי סופר־פרימיום. מה, אחרי הגראפה

סופר־פרימיום היה ברור שגם זה בדרך.

לעראק של משפחת כרם קוראים "אל נמרוד". הוא מיוצר בשלושה שלבי זיקוק בדודי נחושת קטנים, עם מרכיבים טבעיים בלבד ועם זרעי אניס איכותיים. התוצאה היא כנראה העראק הכי טוב שאפשר להשיג באזורנו, ואני אומר "כנראה" כי תכלס, מאיפה לי לדעת.

מאז שחטיבת האלכוהול של קוקה קולה (IBBLS) רכשה את המזקקה של המשפחה, שומעים על העראק שלהם יותר מאשר על גלעד שליט. זה באמת קצת יותר מדי רעש בשביל משקה שפירוש שמו בערבית הוא "זיעה", אבל האמת היא שיש כאן מקרה נדיר שבו כן צריך להאמין להייפ: שליש כוס עראק, שליש מים (בכל זאת, 50 אחוז אלכוהול), כמה קוביות קרח, ויש לכם דרינק זול למדי, שיכול להחליק בגרון בשלום בשיא הקיץ.

• עראק אל נמרוד, להשיג בחנויות האלכוהול המובחרות וברשתות השיווק.
• מחיר: 55־59 שקל ל־500 מ"ל (ושתי כוסות מתנה)