למה אני צריכה לבחור בין שלושת הבחורים?
כמו מתמודד נרגש בשעשועון זול אני ניצבת מול שלושת הווילונות שמעניקים לי שלוש איכויות שונות - וילון של רגש, פרגוד של נעורים ומסך עשן של סקס משובח, מתובל בשפה משותפת. המנחה מבקש לשאול על בחירתי ואני מהססת
מחקרים רבים מוקדשים לשיפור המין האנושי ע"י בידוד גנטי של אלה הבעייתיים, ואף נרשמות הצלחות בתחום עד כדי שכפול עיזים עם שמות של זמרות קאנטרי שופעות. אגרונומים רמי מעלה יחד עם ביוטכנולוגיים מבריקים ומוכשרים, מצליחים, ולא ברור לי לאיזה מטרה, ליצור הכלאות בין אגס לתפוח, בין קרטיב לגלידה, בין אורן לעץ אשוח.
יופי, באמת מדהים. אבל אני שואלת, האם המשאבים לפיתוח ושיפור מופנים למטרות פחות חשובות כמו הארכת תוחלת החיים (מי צריך את זה אם ממילא השליש האחרון של החיים מתרחש רובו ככולו בקופות החולים והצרכניות המקומיות?) וזנים חדשים ולא ברורים של תפוגס? מה עם החיים עצמם והווייתם? מה עם שיפור יכולותנו להגיע לטופ שבטופ באחת מהנאות החיים הכי קדומות, כמו יחסי מין?
מי לא היה רוצה לקבל תוצר מוגמר עם תחת קבריולה שיודע לענות על כל צרכיו המיניים? תראו לי אשה שלא היית שמחה לפגוש ב"קלארק קנט-דה-לה-הפנר" הפרטי שלה. ואיזה גבר יסרב לשפנפנת פלייבוי עם לוק של ספרנית ואישיות של פלורנס נייטינגייל, שתחכה לו במיטה לא לפני שסיימה ארבע שנות תואר והתמחות בפקולטה לגרון עמוק?
כולם חושקים, אף אחד לא מרים את הכפפה.
הבנתי את הצורך בהכלאה שכזאת רק באחרונה, כשנקלעו לדרכי שלושה גברים מיוחדים, כל אחד בתחומו שלו וכל אחד בהווייתו הוא. נדמה שכל אחד אחראי על מחוז אחר בממלכת ליבי, או לפחות בממלכת הליבידו שלי.
הבחור מאחורי וילון מספר אחת מתאפיין בתכונות של רגישות, חיבור אישי והבנה, ולכן המפגשים איתו הם טעונים אמוציונלית ומשחררים אצלי את התצבורות הנשיות שעל ליבי. הוא מלטף, הוא מחמיא, הוא קשוב, והוא שם את צרכיי מעל הכל. מגע ידו כאילו נוגע לא נוגע, חודר עמוק ומשחרר אצלי מטענים רגשיים שאני סוחבת איתי עוד מימי קבינימט. הוא מחבק, הוא מתחבר, וכל אלה מחפים על יכולות מיניות בינוניות, הנובעות בעיקר מתורשה גנטית של מטֶה קסמים קצר ולא מרשים מדי. זה נכון שהוא מכפר על כך במקצת ע"י אותן יכולות ליטוף, אבל לפעמים, חברים, יש פשוט רצון להתמלא עד אפס מקום. עם אובר-בוּקינג.
הוא שוכב איתי בקצב הראפ, ולא מפסיק עד שעולה הבוקר
המתנה מאחורי וילון מספר שתיים הוא פר צעיר, שור זועם וריבועים בבטן - והכל באריזה טרייה בת 24. הוא מייצג אצלי את כל מה שאהבתי לאהוב ומאפשר לי לשמוע מוזיקת MTV רדודה מבלי לקבל הרמת גבות מצד הסובבים אותי. הוא שוכב איתי בקצב הראפ, ולא מפסיק עד שעולה הבוקר. יש לו און לבחורון, ושיילכו כל הרגשות לעזאזל. הוא הכיף שלי, הוא הקלילות, הוא הסקס הלא נגמר שלי. ושוב, ושוב. איתו אני יכולה להימנע מפיתוח שיחות עמוקות, ועדיין לא להרגיש שאני נמצאת בחברתו של כסיל מוחלט. הוא נער הבריכה שלי. זו ילדותי השנייה. כל אלה מחפים על חוסר החיבור המוחלט של שנינו כאנשים חושבים, ועל פער הגילים הניכר.
אם אני אוסיין בולט, הוא המאמן שלי
ההפתעה מספר שלוש, מאחורי מסך עשן כבד, הוא רווק תל אביבי מכובד, עם קורטוב של רוח קיבוצית שהוא סוחב מעברו. הוא מבריק ושופע ידע שצבר עקב חוסר המנוחה הבסיסי שלו, הוא מצחיק וחריף, אבל מתוק להפליא ברגע שהוא מחליט להוריד לדקה את המסיכה שהוא עוטה על עצמו. הוא עוד יותר מתוק כשהוא מחליט גם להוריד את מכנסיי. הוא מפנק בן מפנקים, עם רצון אישי שלו להביא אותי כל פעם לשיאים חדשים. אם אני אוסיין בולט, הוא המאמן שלי. הוא לא מניח לי עד לשובע מוחלט, וגורם לי להרגיש כל נים בגופי. המפגשים איתו אינטליגנטיים, פתוחים ומספקים, אבל חס וחלילה אם נעלה יחד, או כל אחד לחוד, על מוקש רגשי. ברגעים אלו, השבלול מתכנס לביתו ויוצא רק כשהוא בטוח שחזרתי להיות מאותגרת רגשית כפי שהוא אוהב ויודע להתמודד. הוא בא והולך בקצב שלו, כאילו בכוונה לאותת לי שהוא בשליטה מוחלטת.
כמו מתמודד נרגש בשעשועון זול אני ניצבת מול שלושת הווילונות שמעניקים לי שלוש איכויות שונות - וילון של רגש, פרגוד של נעורים ומסך עשן של סקס משובח, מתובל בשפה משותפת. המנחה מבקש לשאול על בחירתי ואני מהססת. כבר כמה חודשים של היסוסים. על איזה מן האפשרויות אני אוותר? האם לקחת צ'ק או מתנה?
רוברט פרוסט כתב בשירו כי שתי דרכים מתפצלות ביער, והוא מצטער על שלא יכול הוא לבחור את שתיהן, בהיותו מטייל אחד. וכך עומד הוא מול האופק ומסתכל הכי רחוק שאפשר, למעמקי היער, על מנת לנסות להגיע לתשובה.
מוקסמת מכל שלוש אפשרותיי, נאלמתי דום. ניסיתי להסתכל הכי רחוק שאני יודעת, כדי לגלות באיזה מהמפנקים עלי לבחור. האם ללכת אחרי המסטר של הרגש ולהתמסר לנגיעות ולוותר על הטירוף? האם הבחירה הנכונה תהיה להמשיך ולחגוג ברחיצות ליליות עם החמודון בעל האון? או שמא להמשיך ולהשתגע אחרי יושב ראש האגודה לשחרור נקודת הג'י שלי?
ערב אחד זה פשוט נחת עלי. בעודי יושבת לארוחת ערב עם חברים באיזה בית קפה "קטן, פלצני, ומותר לנו לגבות 15 שקל על הפוך" במרכז העיר, שמעתי גברת חמודה מבקשת מהמלצר את מנת היום, אבל במקום תוספת אורז אז שיחליף לסלט, ובמקום עגבניות בסלט שיוסיף גזר. ואת הנבטים בצד. "ואל תשכח", הוסיפה בקול מתחנחן, "לימונענע ולא לימונדה". כל כך בטוחה בעצמה היתה המזמינה, וכל כך יודעת מה היא רוצה, שיתהפך העולם, גם אם אין מנה לטעמה במסעדה - הם יסתדרו וירכיבו לה את מבוקשה.
או-אז נדלקה נורה מוארת מעל ראשי. החמודה ההחלטית פיצחה את השיטה בכל הקשור להרכבת התפריט שלה, אז למה לעזאזל אי אפשר לעשות את זה בכל הקשור ליחסי מין? למה אפשר ליצור הכלאה של ארוחה כבקשתך למרות מחאות השף, אבל אי אפשר להרכיב גבר אחד שיענה על כל צרכיי?
יגידו הספקנים שאני עורכת השוואות מבזות, וכי אין זה נכון מוסרית לערוך השוואה בין אוכל לגברים. אבל דחיל ראבק, אני לא מדברת על סירוס והטלת מומים, וגם לא על גרימת עוול לאף אחד מהמינים, אלא להפך: לשכלל את המין הגברי ביכולותיו המיניות, הרגשיות והבנת צרכיי האשה עד כדי יצירת סופרמנים אישיים לכל אחת, על כל המשתמע מכך.
אם הייתי יכולה להרכיב לעצמי את המנה הגברית הנדרשת הייתי יוצרת את המלך ליאונידס הפרטי שלי: את הרגישות, החום והליטופים של האחד, את רוח הנעורים והאון האינסופי של השני, את היכולות הנדירות של השלישי להביא אותי לשיאים חדשים פעם אחר פעם.
אני קוראת בגרון ניחר לעברם של כל מדעני העולם כולו: פנו קצת מזמנכם לשכלול וליצור הכלאה של כל הנתונים הטובים שנתברכו בהם בני האנוש, כדי ליצור לנו סביבה מינית משובחת, מפותחת, וגונחת.
לפנייה לכתב/ת 
