שובו של המלך

בטקס האוסקר של 1998 הפך "טיטניק" לסרט השני בהיסטוריה שזכה ב-11 פרסים. ג'יימס קמרון זכה בשלושה אוסקרים אישיים – כבמאי, כעורך וכמפיק. 1.8 מיליארד דולר גרף הסרט ברחבי העולם, מה שהציב אותו בראש טבלת שוברי הקופות בכל הזמנים. בהתחשב בכל אלו, קריאת השמחה הבומבסטית של קמרון "אני מלך העולם" היתה, עד כמה שזה ניתן, מוצדקת.

לאחר כיבוש הפסגה נותרה רק שאלה מציקה אחת – לאן ממשיכים מכאן? קמרון התובעני והתחרותי - שלא לומר מגלומני - חייב היה למצוא פרויקט שיתאים למידותיו. בדצמבר 2009, 12 שנים לאחר "טיטניק", אמורה להופיע התשובה: סרטו החדש "אווטאר". מדע בדיוני תלת מימדי, פורץ דרך מבחינה טכנולוגית, בתקציב שמוערך בכ-240 מליון דולר ובאורך של כשלוש שעות.

"אווטאר". הדבר הגדול הבא?

במהלך שיווקי חסר תקדים בהיקפו, הוקרנו היום בבתי קולנוע תלת מימדיים ברחבי העולם 17 דקות מהסרט. חובבי מדע בדיוני ומעריציו של קמרון חיכו לרגע זה ארבע שנים. בזמן שחלף, ובמיוחד בחודשים האחרונים, העיסוק בסרט הפך לקדחתני, והצפיות הרקיעו לשחקים.

אין ספק שקמרון הגיע לשיא יכולותיו כבמאי של סרטי מדע בדיוני. "שליחות קטלנית" (1984) ו"שובו של הנוסע השמיני" (1986) הם לא פחות מיצירות מופת של הז'אנר. התסריט של "אווטאר", אותו החל קאמרון לפתח כבר ב-1995, עוסק במפגש ועימות בין בני אדם וגזע ה"נאבי" שחי על כוכב פנדורה. תנאי המחייה בכוכב אינם מאפשרים לבני אדם לנוע בגופם על הכוכב, ולכן תודעתם מושתלת בתוך גופות שהונדסו גנטית למטרה זו – אווטארים. מפרטי העלילה שכבר דלפו ניתן להבין כי המודל המוסרי למפגש אנושי-חייזרי זה יהיה דומה יותר ל"רוקד עם זאבים" מאשר ל"גברים בחלל".

העלילה אינה הסיבה העיקרית לצפיות שמעורר הסרט. ב"שליחות קטלנית 2" (1991) וב"טיטניק", קמרון הוכיח את יכולתו לפרוץ דרך בשימוש בטכנולוגיה ליצירת ספקטקלים חזותיים שטרם נראו על המסך. הטכנולוגיה המהפכנית שבה הוא משתמש ב"אווטאר" אינה אמורה לספק רק חוויית צפייה בסרט מסוים, אלא לבשר על קפיצת מדרגה באסתטיקה הקולנועית.

"רוקד עם זאבים", הפעם בחלל

המרכזיות של האווטארים בעלילת הסרט מציבה אתגר בסדר גדול חדש בפני טכנולוגיות ה- Motion Capture (יצירת כפיל דיגיטלי לשחקן – בנוסח גולום ב"שר הטבעות"). לא רק בכמות הדמויות אלא גם מבחינת הדיוק הפוטו-ריאליסטי שאותו קמרון משוכנע כי הצליח להשיג ושיאפשר, כך הוא טוען, לעורר תגובות רגשיות עמוקות בקרב הצופים. האפקט הפוטו-ריאליסטי נשען על הפיתוח הטכנולוגי השני והמרכזי יותר בסרט – הצילום בתלת מימד דיגיטלי.

המימד השלישי בידיים שלו

צילום תלת מימדי בפילם לא הצליח לחרוג ממעמדו כקוריוז של סרטים דלי תקציב. המצלמה המסורבלת הגבילה את סוג הסרטים שצולמו. התמונה הייתה חשוכה ועמומה. הסינכרון הלקוי בין שתי המצלמות אימץ את העין וגרם כאבי ראש. היכולת המוגבלת של היוצרים הסתפקה באטרקציות חזותיות שטחיות המתבססות בעיקר על דברים "המושלכים" לעבר הצופים.

המצלמה התלת מימדית של קמרון פותרת את הבעיות הללו. ציוד הצילום הקל מאפשר לביים אקשן דינמי. יכולת סנכרון מושלמת בין שתי המצלמות משיגה אפקט סטריאוסקופי נטול כאבי ראש. איכות התמונה טובה בהרבה והיא עוד תשתפר משמעותית במעבר העתידי למהירויות צילום גבוהות מסטנדרט של צילום בפילם (24 תמונות לשניה).

מצליח היכן שרוברט זמקיס כשל

בראיונות שקיים קמרון בשנה האחרונה הוא הציג משנה סדורה לגבי אופן השימוש הנכון בטכנולוגיה. תפיסה לגבי שילוב התאורה, עבודת הצילום, השוני במידת הסטריאוסקופיות של הדימוי (כלומר, חוויית העומק של המרחב) בצילום במרחקים שונים. כפרפקציוניסט שמכיר את הטכנולוגיה על בוריה, הוא הכריז על עיצובה של תפיסה שמטרתה אינה גימיקים חזותיים, אלא חוויה חושנית אינטנסיבית ואורגנית. ליצור האחדה בין התקציב והעושר החזותי של הספקטקל הוליוודי והתלת מימד הדיגיטלי. ליצור עולם ייחודי, שלם ומושלם, ולהביא את הצופה לרמה חדשה של הטמעה בחזיון הקולנועי.

המהפכה התלת-מימדית כבר הפכה לעובדה מוגמרת בקולנוע האמריקני. מרבית הסרטים הגדולים של הוליווד בשנים הקרובות יהיו בתלת מימד וכן רוב מוחלט של סרטי האנימציה. קמרון לא רק פיתח את הטכנולוגיה, אלא הטיף ושיכנע את ראשי האולפנים ובמאים בולטים כמו סטיבן שפילברג ופיטר ג'קסון.

כשסטיבן סודרברג נחשף לעבודתו של קמרון בתחילת השנה, הוא ניסח את רשמיו במילים אלו (בתרגום חופשי): "השיט הזה פוצץ לי את המוח. זה היה משוגע. כאילו, משוגגגגע. אני חושב שזה יהיה עצום. זו תהיה אחת מנקודות התפנית. יהיה 'הלפני' של הסרט הזה ו'אחריו'". כעת קמרון צריך להתחיל לפרוע את הצ'ק השמן הזה.

מבחן התוצאה

לאחר הצפייה ב-17 הדקות של ההדגמה על מסך קולנוע גדול ובתצוגת תלת מימד, עדיין קשה לדעת אם קמרון יצליח לפרוע את הצ'ק, אבל ברור כי היומרה גדולה והמשימה מורכבת. מה שכן ברור הוא שהטריילר בן שתי הדקות שעלה לרשת הוא דרך מאוד לא מספקת להיכרות עם העולם שמוצג בסרט.

כמעט כמו בני אדם

העולם של בני הנאבי נראה כמו יער טרופי שעוצב תחת השפעת סמי הזיה. הגיבור נכנס לעולם זה בתוך גופו של חייזר גבוה וכחול עם זנב ופנים שמזכירות סוס ים. ההתרגלות למראה הגיבור ולעולם בו הוא נע מחייבת פרק זמן לא מבוטל - לא רק מצידו, אלא גם מצד הצופה. המראה של יצורי נאבי אמור להיות חייזרי, ומצד שני לא זר עד כדי כך שנתבונן עליהם בניכור או בגיחוך.

גם בחלוף ההדגמה יש חשש כי צופים רבים ייחוו את הסרט כאנימציית ילדים משודרגת ותו לא. ברור כי קמרון חותר כאן לעיסוק באלמנטים רגשיים ובמסרים פוליטיים, להציג תרבות חייזרית בדרך שתעורר הערכה ועניין, אבל לא ברור אם הוא יצליח לאזן בין הספקטקל הצבעוני והמוזר ושאפתנותם של תכנים אלו.

האנימציה הממוחשבת שנצפתה משובחת, ויתכן שמבחינה טכנית היא המושלמת ביותר שהוצגה עד היום. ההישג הגדול ביותר, זה שנותן תקווה לסרט כיצירה בעלת איכויות דרמטיות ורגשיות, הוא הצלחתו של קמרון בחציית ה-Uncanny Valley, אותו מצב ביניים שבו כפילי אדם – רובוטים או דמויות שצוירו באנימציית מחשב

באמצעות טכניקת Motion Capture - מעוררים רתיעה. למרות הדמיון החיצוני הרב לבני אדם, התחושה האינטואיטיבית היא שחסר בהם ניצוץ חיים.

סרטיו האחרונים של רוברט זמקיס, "רכבת לקוטב" ו"ביוולף", נכשלו כיוון שלמרות שכלולם הטכני, הם לא הצליחו לחצות סף זה. ההתגברות על מכשול זה, גם אם תתברר בסופו של דבר כהישגו היחידי של הסרט, היא כבר רגע רב משמעות בתהליך ההשתלטות של האנימציה על המדיום הקולנועי. אז נראה שמלכות השמיים לא תיכון עלי אדמות בדצמבר, אבל מותר לחכות ל"אווטאר" באופטימיות זהירה.

• לכל כתבות הקולנוע