חמש דקות מיעקב טרנר

הבירות מעולות. המחירים שפויים. המנות נדיבות. בעצם, ל"גמברינוס" באשדוד יש רק שני חסרונות: שירות לא מספיק מקצועי ומיקום יותר מדי באשדוד

אורי משגבפורסם: 23.08.09 , 08:50

כן, נסענו לאשדוד. כמה מביני עניין מתעקשים כבר חצי שנה שמומלץ לבדוק את "גמברינוס", המסבאה של סלאבה, פריק בירה מקומי. בשביל בירות איכותיות מהחבית אנחנו מוכנים לנסוע לאשדוד, מה גם שאחד הממליצים ציין שאכל שם את אחד האנטרקוטים הטובים שנכנסו לו לפה בשנים האחרונות. בתחנת הדלק בכניסה לעיר שאלנו שני מתדלקים איפה זה שדרות הציונות. לא ידעו. זרקנו עוד שמות של רחובות שזכרנו מהמפה באינטרנט - תש"ח, בגין. הם לא שמעו גם עליהם. "ליד מה זה נמצא?", הם שאלו. בסוף אחד מהם שאל אם "זה בסיטי". יש לאשדוד סיטי.

אפשר להיכנס עכשיו לעניינים של סמליות. אנחנו מתים על סמלים: מתדלקים בעיר העולים הכי גדולה בארץ לא שמעו על הציונות, על תש"ח ועל בגין. אבל עזבו אתכם: דבר ראשון, הם לא היו רוסים. וחוץ מזה, מיד כשחזרנו לכבישי העיר הבנו שאין שום סיבה שתושביה יכירו את שמות הרחובות, כי באשדוד לא טורחים לשלט את הצמתים עם שמות הרחובות שחוצים אותם. אתה עובר צומת ועוד צומת, ואין זכר לשם הרחוב שכרגע חצית. קטע מטורף.

בסוף הגענו - לא לפני ברבור ארוך מאוד ברחוב הציונות, שמסלולו טבעתי והסמטאות שמתפצלות ממנו נושאות גם הן את שם הציונות. הקפנו פעם ועוד פעם, ואין זכר לגמברינוס. בטלפון לא ענו. בסוף הבנו, עם מעט עזרה ממקומית גואלת, שאנחנו צריכים בכלל את שדרות הציונות, שבאופן חכם ממוקמות בדיוק ליד רחוב הציונות. מילא, אמרנו לעצמנו. כשרוסי מחליט לפתוח באשדוד בית מרזח בהשראה צ'כית, מבחינתנו זאת ציונות אמיתית.

איך שנכנסנו נהייה לנו חום בעיניים. שולחנות עץ כבדים ועוד הרבה עץ על הקירות, מגובב בכל מיני חישוקים וחישורים ממתכת, פה ושם תמונה של צייד אוסטרי או מכשיר גרמופון היסטורי. האווירה מרכז אירופית לחלוטין: ככה, פחות או יותר, נראות מסבאות באוסטריה, צ'כיה והסביבה. המקום מעסיק אך ורק מלצרים זכרים, בתלבושת אחידה מוזרה משהו (חולצות פסים בגוני חום, איך לא). בעיקר נדהמנו מהגודל; דמיינו פאב דחוס וצפוף שיחזיק שמונה שולחנות, ואולי עוד בר צפוף. אבל גמברינוס משתרע על פני שלושה אולמות אכילה, ועוד כמות גדולה של שולחנות בחוץ.

התפוסה היתה יפה למרות השעה המאוחרת. התיישבנו, ובדיעבד הצטערנו שלא על הבר. אומרים שהחוויה כאן לא שלמה בלי לשבת מול ידיו המוזגות של סלאבה. ובכן, היא בהחלט היתה לא שלמה. ראשית, נתקלנו בבעיה קשה בתחום השירות. הוא היה משתדל מאוד, לפעמים מדי, אבל מעד בכל בור אפשרי. הערות שלא במקום, ניסיונות התבדחות שלא עלו יפה, ובעיקר חוסר שליטה בחומר הנלמד, תוך ניסיון מתמשך להפגין פסאדה של בקיאות.

תראו, זה די פשוט: המלצר שלנו לא באמת הבין בבירות. זה בסדר, לא כל אחד מבין בבירות. אבל להצהיר מראש ש"אין לנו תפריט בירות, כל דבר שתרצו לדעת תשאלו אותי", ואז לא לדעת הרבה ולפתוח כל רגע פנקס כדי לחפש את התשובה - זה לא רציני. ובכלל, אני מציע שבגמברינוס ובכל מקום על פני האדמה יהיה תפריט מלא. ללקוח מותר לדעת בכל רגע נתון מה הוא יכול להזמין וכמה זה עולה.

למרות מהמורות הדרך, שתינו די הרבה. כל הבירות שעלו על השולחן היו טריות ומצוינות: בישופ בהירה, בישופ כהה, קוזל כהה, קילקני אדומה - כולן היו נפלאות. חצי ליטר עולה כאן בין 25 ל־30 שקל, אם חישבנו נכון (אין תפריט, זוכרים). אגב, המקום מתהדר ב"14 ברזים מהחבית", רק שבערב ביקורנו לא היתה מחציתם מחוברת לחבית. בעניין הזה אין לנו טענות; אנחנו מבינים שלהחזיק 14 חביות רצות באשדוד, ובעצם בכל מקום בארץ, זה עניין שגובל בהתאבדות. מצד שני, למה ליצור ציפיות. בעיקר חסר לנו בערב כזה ברז פעיל של בירת אייל כלשהי.

בכמויות הבירה ששתינו היתה מעילה מסוימת בתפקיד. מדובר בבירות כבדות, מעושנות, חצי ארוחה בפני עצמן. בשלב כלשהו גילינו שזה משאיר מעט מדי מקום בבטן למזון אמת, בייחוד כשהשתייה הגיעה עם קערות ענקיות של מחמצים כבושים, פיקנטיים מאוד ובעלי רמת נגיסות גבוהה. מה גם שהמנות בגמברינוס ענקיות, כנהוג באסכולה המרכז אירופית. ועדיין נהנינו למדי ממנה של צ'יפס גמברינוס - קוביות תפוחי אדמה צלויות בתנור, שמעליהן גבינה מגורדת בכמות נדיבה. נשנוש הולם למדי ליד הבירות, במחיר סביר של 30 שקל.

מנת שרימפס ברוטב חמאה ושום (60 שקל) היתה טובה, אם כי סטנדרטית. פלטה של קלמארי מטוגן היתה ענקית בממדיה, אבל סבלה מפגמים קטנים: חומר גלם לא מסעיר בטעמו, היעדרם של ראשים, ורוטב מלווה מאכזב בסגנון אלף האיים. היה מתאים הרבה יותר להגיש אותה עם רוטב פיקנטי ומאתגר יותר את הלשון. גם היא עלתה 60 שקל, מחיר הגון ביחס לכמות.

נמנענו בסיבוב הזה ממנות הבשר, שמעיון בתפריט נראו לנו יקרות במידה מוגזמת: אנטרקוט ב־120 שקל, נתח קצבים ב־100. בדיעבד הבנו שמדובר במנות עצומות שמספיקות לשניים, ואז כבר מדובר בעסקה שבהחלט שווה בדיקה. גם בלעדיה, לגמברינוס יש בהחלט קטע - רק שהקטע הזה הולך לכל מיני כיוונים.

כיוון לדוגמה: סלאבה לא מגיש וודקה. זה לא בא לו טוב. אפשר להעריך התעקשויות כאלה כל עוד יש מאחוריהן אידיאולוגיה או קו מחשבה סדור, אבל בלסגור את המקום ממש על הפרצוף של היושבים בו אין כבר שום אידיאולוגיה, רק גסות רוח מזרח אירופית חסרת כל הצדקה. זה בדיוק מה שקרה לנו ולעוד כמה לקוחות חסרי מזל. ככה סתם, בבום, עם התראה מינימלית ובלי נימוס אלמנטרי של "תרצו משהו אחרון מהבר או המטבח, אנחנו לפני סגירה".

כמה דקות אחרי ההודעה כבר העמיסו לנו מול הפרצוף כיסאות על השולחנות, ואחרי עוד דקה ביקשו במפגיע שנשלם ונסגור עניין. אפילו הנוכחות של פיינט בישוף מלא כמעט לחלוטין, שהוזמן מהבר רק רגעים ספורים לפני שלמישהו בגמברינוס נגמר הסוס, לא זיכתה אותנו בנדיבות בסיסית מצד מקום שנהנה עד לאותו רגע ממיטב כספנו. כבר כתבתי פה בעבר על התופעה המגונה הזאת, וגם הפעם הוא עלה למבצעיו בכוכב שנגרע מהציון. ככה זה אצל פולנים.

גמברינוס, שדרות הציונות 45 אשדוד, 9381901־057

כשר אבל גרוע

מבקרנו אכל ב"שטיסל", מסעדה חרדית אסלית בלב ירושלים. כבר התחלנו לחשוב שהוא מתחזק, אבל מתברר שהוא סתם מתחרט

סנוב, בגאולה כבר היית? כן, אני מתכוון לאותה שכונה ירושלמית בואכה מאה שערים, שמתנהגת ב־2009 כאילו היתה שטייטעל מזרח אירופי דחוס ומיוזע ב־1709. האמת היא שכמה מחברי הטובים לא ממש גרים שם, אבל עניינים שלא סבלו דיחוי הביאו אותי לשוטט באזור לאחרונה, נדהם כתמיד. אחד ממנגנוני התגובה הקלאסיים היה כמובן רעב. הבטן התחילה לקרקר שם, בין הפשקווילים מלאי השטנה והשטריימעלים המהבילים. ופתאום עלה בדעתי שכדאי לוותר על הבריחה המתבקשת לחומוס במזרח העיר, ולבדוק מה יש לרחוב הראשי של השטייטעל להציע.

איכס (אילוסטרציה)

בגרגרנותי התחלתי להזות על מרתפים חמצמצים, הומי סועדים שלועסים להנאתם גפילטע פיש, רגל קרושה, חמין וקיגעל, עם קצת צימעס וכוסמת בצד. הצצה לכמה מקומות שהגישו מועמדות הבהירה שהפער בין ההזיה למציאות הולך להיות כואב, ולבסוף התיישבתי ב"שטיסל" - מוסד די ותיק שמפעיל גם מסעדת אם בק"ק בני ברק. גפילטע לא היה. יש רק בימי חמישי ושישי. הלכתי על שניצל עם שתי תוספות, אורז מוצהב וגזר מבושל (אתם יכולים לקרוא לו בדוחק צימעס, אם כי צימוקים או שזיפים לא בושלו איתו בסיר).

שתי נגיסות הספיקו לי כדי להבין דבר עצוב, שאני חושד בו כבר שנים: החרדים אוכלים רע. שילוב קטלני של חומרי גלם זולים, וכמובן הקפדה אדוקה על גלאט כושר למהדרין. על הכל שרה מין טעם לוואי עז, פלסטיקי כזה ובלתי ניתן להדחקה. נשכתי שפתיים והשלמתי את חובת המבקר עד תומה, מתנחם לפחות בשירות אדיב וזריז; אמצעי שיכוך כאבים כמו קטשופ או חמוצים נפלו שוב באותה מלכודת חרדית של בחירה במוצרים הכי זולים על המדף. המחיר היה כלבבי (26 שקלים), אבל לנוכח הנסיבות הייתי מעדיף באופן חריג לשלם קצת יותר ולהתאכזב מעט פחות.