הצריכה מקדשת את כל האמצעים?

ב-1958 סין של מאו צה טונג יישמה את תכנית "הקפיצה הגדולה קדימה", אחד מהניסיונות הגדולים ביותר בבני אדם ובכלכלה העולמית. במסגרת הרצון העז של מאו להקפיץ את סין כמה דורות קדימה בתפוקה התעשייתית, העלה מוחו רעיון "כביר": לקחת את כל כלי הברזל והפלדה (כולל כלים חקלאיים, סירים וכלי בית), ולהתיכם לכדי פלדה שתצעיד את סין ואת התעשיה שלה עשרות שנים קדימה.

הניסיון בשנה הראשונה הוכתר בהצלחה מלאה, התוצר קפץ והתפוקה התעשייתית צמחה. אולם לפתע השתרר רעב גדול, האיכרים נותרו ללא כלים לעבד את האדמה, והאוכלוסייה ללא כלים לבשל את מה שנותר. עשרות מיליוני סינים מתו מרעב, ב-1959 כבר ביטלו את התכנית. מאו צה טונג פספס את השיעורים הראשונים בכלכלה שעוסקים בדילמה הקלאסית של תותחים אל מול חמאה, או בצורה המדוייקת יותר של השקעה בהון או בצריכה.

לאחרונה אני מרגיש צורך בלתי נשלט לחפש במעלה הבוידם את מחברות שנה א' בכלכלה, כל כך הרבה עיוותים כלכליים נרשמו בשנה האחרונה, שאני תמה אם הכלכלה שכתבה עצמה מחדש או שזכרוני מטעני.

עיוות 1: צריכה מעל הכול?

קחו למשל את הצמיחה כתוצאה מצריכה. כולם בודקים אחוזי חרדת קודש את הצריכה הפרטית, האם האמריקנים צורכים יותר ולפי זה מנסים לנבא האם נצא מהמיתון.

להבדיל ממאו שהפר את המשוואה לטובת ההשקעה בהון, כלומר במכונות, כלכלנים רבים מקדשים את הצריכה ובעצם מפירים את המשוואה בדיוק לצד השני - לצריכה. זו עלולה לבוא על חשבון ההשקעה והחיסכון ששהייתה מנותבת לאמצעי ייצור. ואני שואל לאן הולכת כל הצריכה המוגדלת הזו אם לא לפח הזבל ולאסלה בסופו של דבר?

אפילו אם בר רפאלי, ירום הודה, תגדיל צריכתה ותקנה עשר חזיות מדי חודש, היא צריכה מקסימום רק סט אחד בזמן נתון. מבחינה פונקציונלית זה לא משנה אם יש לה עשר או מאה חזיות בארון - כל עוד חמוקיה מכוסים. רק חבל על כל הבד שנארג תוך בזבוז אנרגיה, כשבסופו של דבר גם החזיות הללו יילכו לפח הזבל עם תום שמישותן.

עיוות 2: תרופת פלא - והמשבר חלף

בואו נמשיך עם פתרון המיתון - לכאורה מגיע לנגיד האמריקני ברננקי ושר האוצר שלו ואפילו לסטנלי פישר שלנו פרס נובל בכלכלה ולשלום גם יחד. לכאורה נמצאה תרופת הפלא לכל משבר כלכלי: הורדת ריבית, קצת הגדלת גרעון, קצת לקיחת הלוואות על חשבון העתיד, והלאמה קלה.

איזה יופי, חברות ענק פשטו רגל במגזרי המשכנתאות, הביטוח (AIG) והרכב (GM) בנקים פושטים רגל כל שבוע, ואצל ברננקי החיים דבש. אנו כבר יוצאים מהמיתון, שום לקח לא נלמד, אבירי שוק ההון שחלקם הולאמו כבר מחלקים לעצמם בונוסים בעשרות מיליוני דולרים, הנאסד"ק וה S&P במגמת עלייה מתמשכת, וגם אצלנו השמחה בעיצומה. פעם על הרבה פחות היו יוצאים למלחמות, המיתון היה ארוך וקשה. אני, איך לומר, נמצא יותר בצד של הנגיד האירופאי שאומר שעוד מוקדם לחגוג.

רעיון יפה הוא להדפיס כסף ולהגדיל גרעון ללא פרופורציות, מישהו בסוף צריך לשלם את החשבון. וכשהחשבון יבוא הוא יכלול את כל המשקאות הטובים וה-HAPPY HOUR ושאנו כילינו בלי חשבון בחגיגת הצריכה. האינפלציה העולמית עוד תחזור, למשקיעי העולם יימאס לממן את הצריכה והגירעון האמריקנים והם יעברו מהדולר למטבעות אחרים, ואת החשבון אמריקה תשלם עד תום. ואם אני טועה, אז תנו להם פרס נובל לכלכלה ותנו להם לנסח ספרים חדשים כי בשלי אין יותר מה לעשות...

עיוות 3: בועת הנדל"ן יוצאת מפרופורציה

ולמשל מחירי הנדל"ן - מחיר דירה אמור לייצג בסופו של דבר, עלות קרקע, חומרים, עבודה ורווח סביר לקבלן. אם נבחן מה קרה לעלויות הללו בשנה האחרונה נגלה בכלליות עובדות מענייינות: עלות החומרים ירדה משמעותית מהשיאים שהיו לסחורות לפני שנה-שנתיים, עלות העבודה גם כן ירדה, שכן השכר הממוצע ירד, ועם האבטלה הגבוהה מי כבר מבקש העלאות שכר?

גם עלות הקרקע צפוייה לרדת בגלל הרפורמה והפשרת קרקעות, הריבית שהקבלן משלם על מימון הפרויקט נמוכה מאוד יחסית והתנאים החיצוניים, איך להגיד, לא משהו: אבטלה, מיתון לכאורה, ולמרות כל האמור לעיל המחירים עולים כמטורפים ב-15%-20% אחוז בחצי שנה. כל זאת, אחרי כמה שנים של עליות ברוב חלקי הארץ של עשרות אחוזים.

חלקכם יאמרו לי היצע וביקוש, הביקוש קשיח (אין מה לעשות חייבים לגור היכן שהוא ללא קשר למחיר) והיצע הדירות יורד. אך הסבר ההיצע והביקוש הם התשובה בטווח הקצר. בשיעור השני בכלכלה לומדים שכאשר ההיצע והביקוש יוצאים מההגיון הסביר, כוחות השוק אמורים להתאים אותם למציאות: כלומר יותר ספקים ירצו חלק מעוגת הרווחים הגדולה, קרקעות יופשרו ומבנים ייבנו.

היה לי מרצה בחשבונאות שאמר "בסופו של דבר הכל מתאזן , גם אנחנו". כשמאו עשה ניסויים בקנה מידה גדול בכלכלה מעשית זה נגמר בעשרות מיליוני סינים מתים מרעב, וזריקתה לאחור של סין למשך דור. מעניין מה יקרה במאה הזו כיוון שגם לבועה הזו יהיה מחיר - יהיה "מעניין" לגלות עד כמה הוא יהיה כבד.