ניצולת שואה: לולא השבדים - אולי לא הייתי פה
גולדה זנדמן, ניצולת שואה בת 89 שהגיעה לשבדיה לאחר השואה, לא הבינה מדוע שר החוץ ליברמן התבטא כפי שהתבטא. "אם השבדים לא היו עוזרים לי, אני לא יודעת מה היה קורה. אולי לא הייתי פה". היסטוריון ביד ושם: שר החוץ לא דייק
גולדה זנדמן, בת 89, ניצולת שואה שהגיעה לישראל במידה רבה בזכות ממשלת שבדיה, נדהמה לשמוע את הדברים. "הדברים פשוט לא נכונים. השבדים אינם אנטישמים - אין דבר כזה בשבדיה, אבל מה ליברמן יודע על זה? הוא עלה מרוסיה", היא אמרה אמש (יום א') ל-ynet.
גולדה זנדמן. שיקמה את חייה בשבדיה (צילום: אבישג שאר-ישוב)
זנדמן נולדה בעיר סטרכוביצה בפולין. בפרוץ מלחמת העולם השנייה היתה נערה בת שמונה-עשרה. לאחר הכיבוש הגרמני הוכנסה למחנה עבודה בעיר. לאחר מכן נשלחה לאושוויץ ומשם לברגן-בלזן. בתום המלחמה נשלחה לשבדיה, עלתה לארץ ישראל באונית מעפילים, הוגלתה לקפריסין, וחזרה במלחמת השחרור. לאחר שנות קליטה קשות הקימה משפחה.
על החיים בשבדיה היא סיפרה: "בשבדיה שהיתי חמש שנים אחרי המלחמה ושיקמתי את החיים שלי. היה יפה שם כמו בית הבראה. אם השבדים לא היו עוזרים לי אחרי המלחמה, אני לא יודעת מה היה קורה. אולי לא הייתי פה".
זנדמן, אז כבת 20 ואחותה הצעירה בת ה-13 הובאו מאושוויץ, יחד עם פליטים יהודים נוספים, לשבדיה בתום מלחמת העולם השנייה. "היחס היה מאוד יפה. השבדים הצילו אותי, נתנו לנו אוכל, תרופות ובגדים. אחרי שהתאוששתי עבדתי בניקיון ובבית חולים. קיבלתי משכורת טובה ואפילו הצלחתי לקנות לעצמי ולאחותי דברים טובים. עד שעליתי לארץ ב-1947", היא נזכרת.
"הכל היה חופשי ויפה שם. לא הרגשתי אנטישמיות, היו לי חברות שבדיות טובות שנתנו לי מתנות כדי לעזור. הנאצים היו נוראיים ולעומתם השבדים כמו לחם ודבש, לכן אני לא יכולה לסבול את הדברים של ליברמן. זה פשוט שקר".
"בית הבראה קיצי ומפואר"
בספרה "סיפורי גולדה", כתבה זנדמן על המסע לשבדיה, בתום המלחמה: "במשאיות הסיעו אותנו לרכבת מפוארת. לכל אחת מאיתנו ניתנה מיטה נוחה לשכב בה. נסענו כך ברכבת שלושה ימים, שבמהלכם קיבלנו טיפול יפה. הגענו לשבדיה דרך העיר ליבק. לקחו אותנו משם לבית הבראה קיצי מפואר שהיה סגור. נתנו לנו מיטות יפות, שעליהן פרשו סדיני-נייר, ומילאו את כל מחסורנו הדחוף. היה לנו טוב מאוד שם. לא היה חסר מאומה. קיבלנו בגדים יפים. כותונת-לילה, שתי שמלות קייציות, שתי שמלות חורפיות, מעיל, נעליים ומגפיים. לא היה חסר גם אוכל. האוכל היה טוב מאוד, כמו בבית-הבראה".
ד"ר רוברט רוזט, היסטוריון ומנהל הספריות ב"יד ושם" מסכים עם זנדמן. "האמירה של שר החוץ לא מדויקת היסטורית. הרקורד של שבדיה מתקופת מלחמת העולם השנייה אמנם לא מבריק ונקי, אבל אין מדינה שיצאה מהתקופה הזאת כטובה. גם ארצות-הברית לא נקייה היסטורית. הרקורד של שבדיה - כמו רוב המדינות אז - מעורב".
תמונה למזכרת משבדיה (צילום רפרודוקציה: אבישג שאר-ישוב)
לדברי ד"ר רוזט, בעוד שבשנות השלושים השבדים יישמו מדיניות פרו גרמנית, בשנות הארבעים הם כבר הצילו אלפי יהודים מהשמדה. "שבדיה בשנות השלושים דמתה לרוב מדינות אירופה, כי היא קיבלה פליטים יהודים אך ביד לא רחבה. כ-2,000 יהודים בסך הכל. גם עם פרוץ המלחמה, הייתה 'ניטראלית פרו-נאצית' ונתנה לגרמנים להשתמש ברכבות להעביר חיילים לסקנדינביה".
המגמה הזו השתנתה לדבריו בסוף 1942, אז הנאצים החלו לגרש את יהודי נורווגיה. "השבדים פתחו את שעריהם ל-900 מיהודי נורווגיה כמחווה של עמים סקנדינבים. ב-1943, לאחר הקרב הגדול בסטלינגרד, שסימן את התבוסה החזקה ביותר של הגרמנים במלחמה, השבדים תמכו בבעלות הברית וקיבלו 7,200 מ-8000 מיהודי דנמרק שהיו מיועדים למחנות".
ד"ר רוזט הזכיר את ראול וולנברג: "זכור סיפורו של הדיפלומט שנשלח מטעם שבדיה ופעל בשגרירות בבודפשט כדי להציל יהודים. לבסוף, בימיה האחרונים של המלחמה, טרחו השבדים והוציאו לחופשי בפעולה מתוכננת נשים ממחנה רבנסטרוק".
לפנייה לכתב/ת 
