לסינטהיו יש פתח ותקווה?
"ההורים שילדיהם לומדים בבתיה"ס הפרטיים בפתח-תקווה אמנם חובשים כיפות סרוגות, אך בפן החינוכי הם חרדים לכל דבר. הם דוגלים בהסתגרות, ומאמינים ש'אחדות ישראל' זה טוב - אבל אוי ואבוי אם ה'ישראל' הזה יהיה דתי שונה מהבן שלהם"
קוראים לה סינטהיו. ילדה מקסימה בת 9 ממוצא אתיופי. עם עיניים סקרניות, מבט מלא חן וחיוניות וחיוך שובה לב. בשנת הלימודים הקודמת היא ישבה ליד הבת שלי בחדר כיתה ג'2 בבית הספר הממלכתי-דתי "נתיב זבולון" במודיעין. ליד בני, אחיה התאום, ישב בכיתה ג'1, אינגידאו. ילד חברותי ומצחיק, נבון, מתוק אמיתי.
אינגידאו וסינטהיו, דסלין, מוגס, מנסיב, אלה, עלמנך וילדים רבים נוספים היו מגיעים מדי בוקר לבית הספר ממרכז הקליטה ממבשרת ציון. מתקבלים בברכה, בלב פתוח ובנפש חפצה. למרות הקשיים האובייקטיביים
הצפויים - הם מתקדמים, משתלבים, מממשים את הפוטנציאל הטמון בהם בזכות עבודה קשה של הצוות החינוכי, בסיוע מורות חיילות ובנות שירות לאומי.
הם חברים קרובים ואמיתיים של הילדים שלנו. הם מככבים אצלנו בבית. השמות שלהם, האמירות שלהם, מעשי הקונדס שלהם, נישאים בפי ילדינו. הם יוצאים איתם יד ביד להפסקות, מלווים האחד את רעהו במבט חם ואוהב עם סיום עוד יום לימודים. גם לוגיסטיקה לא פשוטה, שכללה התארגנות של ההורים להסעות חזור למרכז הקליטה, לא עמדה בפני ההתעקשות של הילדים ממודיעין לשתף אותם באירועים בשעות אחר הצהריים מחוץ למסגרת הלימודים הפורמלית. כמה רחב ליבנו לראות כיצד חברות אמת תמימה מתגברת בנקל על כל ההבדלים והפערים, מגשרת על כל המחיצות, מנפצת את כל הסטריאוטיפים והדעות הקדומות.
אבל אם סינטהיו, אינגידאו וחבריהם יעתיקו מחר את מקום מגוריהם לפתח תקווה, צפויה להם הפתעה מאוד לא סימפטית. אם יבקשו להמשיך את המסורת עתיקת היומין של העדה האתיופית, המשלבת אמונה דתית וציונות שורשית, ויחפצו להירשם וללמוד באחד מבתי הספר הציונים-דתיים הפרטיים הקרוב לאזור מגוריהם - השערים ייסגרו בפניהם. הסיכוי להשתלבותם בבתי הספר הללו נמוך, מאכזב ובעיקר מקומם.
בפתח תקווה יש סלקציה, סליחה על הביטוי. אפליה לכל דבר. הילדים ממוצא אתיופי מתקבלים ללא סינון ובשיוויון מלא לבתי הספר הממלכתיים-דתיים ה"רגילים", אבל נחסמים כמעט באופן הרמטי בכניסה לבתי הספר האליטיסטיים הדתיים- לאומיים, הידועים יותר בכינויים: "התורניים". נתוני השיבוץ, כפי שהוצגו על-ידי פורום בתי הספר הממ"דים בעיר, אינם מותירים מקום לספק: בעוד שמתוך כ-2,650 תלמידים בבית הספר הממלכתיים-דתיים ישנם כ-600 עולים (שיעור של כ-22%), בבתי הספר הדתיים הפרטיים מתוך כ-4,000 תלמידים ישנם 136 תלמידים עולים בלבד (שיעור של 3.4%).
מהיכן נובע הסירוב העקשני הזה? הרי ההורים בבתי הספר הללו יודעים גם יודעים להתגייס למען העולים מאתיופיה. הם יכניסו יד עמוק לכיס ויתרמו ממיטב כספם כדי לתמוך ולסייע לעולים מאתיופיה. הם יהיו שם ב"מבצע משה", "מבצע שלמה", או בכל מבצע עלייה אחר, ירוצו לקבל את פניהם בשדה התעופה ובמרכז הקליטה. יארחו אותם, יארגנו בין לילה מבצעי התרמה ואיסוף בגדים ומזון, ישפיעו עליהם מכל טוב. הם ישלחו בשמחה את ילדיהם ב"בני עקיבא" להתנדב בקרב הקהילה האתיופית. הם יעודדו את בנותיהם לפעול במרץ במסגרות השירות הלאומי למען קליטה מוצלחת של העולים מאתיופיה. אבל שהילדים שלהם ילמדו יחד עם הילדים האתיופים? זו מבחינתם חציית קו אדום, קאזוס בלי. לא יקום ולא יהיה.
היכן הערבות ההדדית?
כי בבתי הספר הללו ויתרו ונטשו עקרון מקודש של הציונות הדתית, שהבדיל אותה מתחילת דרכה מהאידיאולוגיה החרדית. האמונה שהחובה והאחריות שלנו היא כלפי החברה הישראלית כולה, על כל גווניה. שאנחנו מבקשים להיות גשר מחבר ומאחד, למרות הקושי, למרות המחיר. שהערבות ההדדית שלנו אינה רק סיסמא, אלא דרך חיים. שהשותפות שלנו היא ערך עליון, הגובר על הסיכונים והסכנות.ההורים בבתי הספר הללו אמנם חובשים כיפות סרוגות, משרתים במילואים בנאמנות, מעורבים ותורמים לחברה בנדיבות לב ומודעות אמיתית, אומרים הלל בשמחה ביום העצמאות. אבל בממד ובהיבט המכריע הזה - הם חרדים לכל דבר וענין. הם אימצו את הגישה החרדית הדוגלת בהתסגרות, היבדלות ובדלנות. הם מאמינים ש"כלל ישראל" זה טוב ויפה, אבל אוי אבוי אם ה"ישראל" הזה לא יהיה דתי בדיוק כמו הילד שלהם ועלול ל"השפיע" עליו לרעה בבית הספר. "אחדות ישראל" זה מצוין וחשוב, אבל חלילה שילד מרקע אחר ידור בכיתה אחת עם הילד שלהם ו"יוריד" את הרמה הדתית והלימודית.
לא פתח ולא תקווה יש בבתי הספר הללו בפתח תקווה. לא פתח לאהבת ישראל אמיתית ומחייבת, לא תקווה לחיבור אמיתי בין כל גווני האוכלוסיה. לא פתח להתאמה חינוכית מחייבת בין סיסמאות למציאות חיים, לא תקווה לשילוב, לקירוב, לאחריות לאומית ודתית. לא פתח להעברת מסר מחייב לילדים שלנו ש"חביב אדם שנברא בצלם" ו"חביבים ישראל" - כל ישראל - "שנקראו בנים למקום", לא תקווה לציונות דתית אותנטית ומובילה.
יש שמבקשים להטיל סנקציות כלכליות על בתי הספר הללו העומדים בסירובם, יש שדורשים ענישה אחרת. אני לא משוכנע שצריך לכעוס עליהם. אני דווקא יותר מרחם עליהם.