כנר על הגולה

אני נוחת בבולאוויו שבזימבבואה. לא ממש ברור לי אם זהו באמת שדה התעופה או אוהל מתכת מאולתר באיזה מחנה נוער. כמו בכל מקום אחר במסעי בדרום-אפריקה, אף כאן מחכה לי אשת הקשר בשדה התעופה, אלא שהפעם אני נתקל בבעיה: פקיד הקבלה מסרב לתת לי להתקדם בטענה שאין לי ויזת עבודה.

הניסיונות להסביר שמדובר בשליחות, במסע הופעות שנועד לגעת בליבותיהם של יהודים בקהילות נידחות ברחבי העולם לא ממש עוזרים. רגע לפני שנראה היה שזהו הסוף למסע, אשת הקשר נכנסת פתאום פנימה ומתערבת בנעשה. בעברית קלוקלת היא אומרת לי "שתוק, ואל תוסיף לדבר". במיומנות ובביטחון היא מדברת על לבו של השומר ומרגיעה שלא מדובר בהופעה אלא באירוע פרטי של אחד מידידי הקהילה. אירוע זה כשלעצמו לאו דווקא דבר חריג, סתם ביורוקרטיה מוכרת המעצבנת את כולנו, אלא שזו רק ההתחלה בביקורי במדינה.

לבן בחלום שחור

אל זימבבואה הגעתי כחלק ממסע מטעם ארגון "ציפור הנפש" השולח אמנים למקומות נידחים כדי להביא אליהם את ישראל והיהדות. האמנים מעניקים לחברי הקהילות מעט מזון רוחני - מזון של שייכות, שמספק להם כבוד וגאווה דרך האומה והמסורת אליה הם משתייכים, אך ממנה הם גם כל-כך רחוקים.

מאחר שמדובר בקהילות קטנות, פעמים בעלות משפחות ספורות בלבד, לרוב אין מורה דרך רוחני ואקטיבי שיפיח חיוּת במבני בתי הכנסת היפים, אך שוממים. נישואי תערובת ומחסור בחינוך יהודי מכלים עם הזמן את העבר העשיר, ועתיד כמעט שאין בטווח נראה לעין. אלה פניה של הגולה המרוחקת, לא ה"מיין סטרים" שאנו מכירים בניו-יורק או לוס אנג'לס - שם אני חי בשנים האחרונות לצורך לימודי הדוקטורט שלי כמוזיקאי, וכמובן לצורך הופעות.

קימברלי, דרום אפריקה‏ (מאלבומו האישי של האמן)

1

2

3

4

5

6

בזימבבואה, מדינה שבה שמונה מיליון שחורים ורק כ-30 אלף לבנים, פנים מערביות הן מראה בולט לעין. אנחנו נכנסים למכונית ישנה, להערכתי כבת 20 שנה, ורק במהלך הנסיעה הארוכה אני מבחין שאני בעצם זוכה לשבת באחת ממכוניות הפאר כאן בעיר הגדולה. כשאחוז אבטלה עומד על 94 אחוז, לרוב התושבים אין מכוניות כלל, והם פשוט מהלכים ממקום למקום כשסליהם על ראשם ובגדים מרוטים על גופם.  

עכשיו אני קולט במלוא העוצמה: אנחנו באפריקה. זו אפריקה שרואים בסרטים, לא קייפ-טאון היפה, אלא שכונות עוני ומצוקה. אנחנו מגיעים לאזור הקהילה היהודית, מחנים ונכנסים לאזור מוגן עם שלושה בתים גדולים. בבית המארחים שלי בריכה, ושני פועלים שחורים העמלים על תיקונה. אשת הקשר מראה לי את הדרך לחדרי ומתחילה לטרוח בהכנת הארוחה. היא מציעה לי עוף שהיא מוציאה מן המקפיא ואומרת שבקרוב נאכל, אלא שאז מתברר שיש הפסקת חשמל. "ברוך הבא לזימבבואה", היא אומרת, "ואל תחשוב שזה מקרה, זה קורה כאן כל הזמן ואין מה לעשות". היא מניחה את העוף בנקודה שטופת שמש כדי שיתחמם מעט, אך העוף בשלו ואנחנו אוכלים אותו כמעט קפוא.

דרור יקרא ברחוב

יש לי כשלוש שעות פנויות עד להופעה ואני מעוניין להסתובב בעיר ולהתרשם. אנחנו נכנסים למין שוק פתוח עמוס במוכרים אלא שהסחורה של כולם היא גרביים ונעליים, וגם קצת בגדים. כולם יושבים בצפיפות, מחכים לפרנסה שאין מי שיביאה. הביוב זורם חופשי לעיני כל, את הבורות בכבישים אף אחד לא טורח לכסות, וריקשות שנמשכות בכוח בני-אדם משמשות כמוניות.  

ברחוב של בולאוויו אני פוגש קבוצה של ילדים מקומיים שמסכימה להצטרף אליי לקונצרט מאולתר. יחד אנחנו מנגנים ושרים את "נקוסי סיקללה", המנונה של דרום אפריקה. לאחר מכן אני מציע מעט ממרכולתי ומנגן להם את "דרור יקרא" התימני, בעוד שהם מוחאים כפיים ונהנים מהחוויה. כאות תודה אני קונה לכל אחד תפוז - דבר טריוויאלי לכאורה, שנראה כי עבורם היה מאורע משמעותי. 

אני שב לאזור הקהילה, שמורכבת מקומץ של משפחות. מצבם אמנם טוב פי כמה מרוב תושביה של זימבבואה, אבל כשהמדינה בגרעון עצום וללא אמצעים - המצב משפיע ישירות על כל המערכת והשירותים האלמנטריים הנדרשים לקיומה. אינטרנט כמעט שאין, וקווי הטלפון המשובשים מקשים על הקשר עם העולם החיצון.

תרבות הפנאי - סרטים והופעות - אינם מצרך נפוץ, ובשל כך אני זוכה לתפוסה מלאה באולם בו מתקיימת ההופעה. בקונצרט נכחו חברי הקהילה, אנשים מבוגרים בני 70-80, שאליהם הצטרף גם קהל לא-יהודי, שחורים ולבנים. אני מופיע לבדי, אך מזמין גם את הקהל להצטרף ולשיר ולנגן בכלי הקשה שונים שהבאתי במיוחד כדי לעשות שמח ולהעשיר את ההופעה. הצלילים עושים את שלהם ומוצאים את דרכם אל לב האנשים, ששוב ושוב מודים לי על תרומתי לקהילה.

מה עשיתי רע?

זימבבואה היא מדינה עם צורת שלטון דיקטטורית, שלטון שלא התחלף מזה כ-30 שנה. פציית פה על הממשל הינה עבירה על החוק ודינה כלא - וכלא זה לא נעים, בלשון המעטה. אני קולט את האווירה, את החשש באוויר, ופתאום החשש לשלומי מתחיל לחלחל. לא שעשיתי משהו מיוחד, אלא שכדרכי אני מדבר, מסתקרן וסומך על האחר, ובמדינה עם חוקים אחרים, יש דברים שאסור לומר, ובפירוש מומלץ להיזהר.

בדרך מהרארה, עיר הבירה, אל עבר שדה התעופה  אני עובר בראש על שאלותיי התמימות, על ההופעות ועל האנשים שפגשתי ומקווה שבאמת לא עברתי על כל חוק או עיצבנתי בדבריי מי מבעלי השררה. אני נותן לנהג, חבר הקהילה, את מספר הטלפון שלי ואומר לו ברצינות גמורה: "אם אני מתקשר בלי ממש לדבר, סימן שאני בצרה צרורה, תרים מיד טלפון לקונסוליה". אני לא סומך רק עליו ומוודא גם עם אשתי שיש לה את מספרו של איש הקשר הנוכחי.

אני נכנס לשדה התעופה, שולח את המזוודות ועובר בשלום את דלפק הקבלה, נשימה לרווחה. אני עובר הלאה דרך השער המגנטי והנה אני שם לב שמעיינים היטב בדרכוני הישראלי. מגיע אליי אדם שנראה כאחראי ושואל אותי מה קורה בארץ ולמה יש כל-כך הרבה הרוגים, כשברור לי שאינו מדבר על ישראלים. אני עונה לו כדרכי ש"בעזרת השם, יבוא שלום במהרה והלוואי ונחיה כולנו בשלום ובאחווה". הוא לא משתכנע ודורש ממני להמתין. רגע אחרי הוא אומר לי לקפל את הדברים וללכת בעקבותיו. בלי הסברים. 

אני אורז את הציוד האישי ואנחנו נכנסים למעלית ויורדים שתי קומות, הרחק מהמפלס הציבורי. יוצאים מן המעלית ואני רואה דלת המובילה למסדרון חשוך. אני עוצר ואומר שאני רוצה לקבל הסבר ולא מוכן עוד להמשיך. הוא אומר שיש איזו בעיה במזוודה,

חפץ לא ברור ומסמן לי לא לדאוג. אני דואג עוד יותר ומתפלל שחששותיי לא יתממשו. ידיי רועדות, אני משנן פרקי תהלים ומקווה לטוב. אנחנו נכנסים למסדרון החשוך ואני מבחין במזוודות, מתחיל מעט להירגע. יושבת שם פקידה ששואלת אותי אם אני זוכר משהו חשוד במזוודתי. אני אומר שלא, והנה מבין הבגדים היא מוציאה אבן גדולה. "מה זה?" היא שואלת, "קניתי את זה כמזכרת", אני עונה ומראה לה תווי אדם חקוקים עליו בצורה אמנותית. היא מסתכלת עליי שוב ושולחת אותי לדרכי.

על המטוס אני שמח שזה מאחוריי, ולאט-לאט נרגע. אני יכול לסכם שביקורי בזימבבואה בהחלט היה חוויה - אולי קצת מפחידה, אבל גם מרתקת ונפלאה. היעד הבא: הקהילה היהודית בנמיביה.

• ליאור קמינצקי, בוגר ישיבת הסדר, מתגורר מזה כשלוש שנים בלוס אנג'לס לצורך לימודי דוקטורט בביצוע כינור באוניברסיטת דרום קליפורניה.