כשהגיטרה נשברת אל תוך הלילה

בלילה השלישי של פסטיבל "ג'אז בים האדום", העניינים נכנסו לשגרה. המציאות החגיגית התקבלה בהופעות בשלושת המתחמים שבנמל אילת, בהפנינג בחוץ ובג'אם סשן כל הלילה במלון. השנה בולטת במיוחד השאיפה להרחיב ככל האפשר את גבולות הג'אז כדי שייגע ויתערבב בסגנונות נוספים.

סקופילד. כמו סולו גיטרה שהשתלט לשיר שלם (צילומים: אריאל בשור) 

הנה, למשל, הקונצרט של פטר ורטהיימר – אמן נשיפה ישראלי ידוע, שנערך אמש (ג'). ביחד עם תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים ושלישיית נגני הג'אז – נחום פרפרקוביץ' הפסנתרן, אדמונד גילמור הבסיסט ורוני הולן המתופף – נוגנו יצירות קלאסיות של באך בעיבודים של ג'אז, וגם יצירה מיוחדת בשם "סוויטה לפטר ולתזמורת" שהלחין (וניצח עליה) רפי קדישזון. רוח מדברית חמה תעתעה בדפי התווים, אבל המוזיקה לא התבלבלה ונשמעה משועשעת, למצוא את עצמה במקומות שלא נועדו לה במקור.

ג'ון סקופילד דווקא הועיד לה מראש דרכים יצירתיות בהופעה שהיוותה את אחד משיאי הערב, במקביל להופעה של שישיית צ'אנז דומינגז. סקופילד נחשב לאחד משלושת ענקי הגיטרה המודרניים בתחום הג'אז, יחד עם פט מת'יני וביל פריזל. "גאון בקומפוזיציה", הציג אותו בהערצה אבישי כהן, המנהל האמנותי של הפסטיבל. בהופעה הושמעו גם יצירות מאלבומו האחרון, שכולל את הצדדים היותר בלוזיים וסוליים של הג'אז.

סימני שאלה עדינים, שהפכו לנקודה החלטית

כמו סולו גיטרה שהשתלט והפך לשיר בפני עצמו, כך סקופילד אתמול, הפתיע בעוצמות הווירטואוזיות שהגיטרה שלו הוציאה מעצמה. מי שמחפש בכל זאת כותרת מאפיינת לסגנון של סקופילד, אולי ימצא אותה בשילוב בין פוסט-בופ, ג'אז-funk ורית'ם אנד בלוז. החשמל המסחרר שבגיטרה שלו זרם בקלות והניע את גופו קדימה ואחורה כמו תפילה. לפעמים, למשל בשיר הג'אז הקלאסי "Walk With Me", נגינתו התוותה סימני שאלה עדינים, שהפכו לנקודה החלטית כאשר הצטרפה אליו להקתו, "פייטי סטריט".

"זה רוקנ'רול, זה ג'אז", הוא קרא כשהגיטרה נשברה מרוב התלהבות, ובאמת נשמע לחלוטין ככוכב רוק כריזמתי, גם בלי שהצטרך לשיר בפועל - זה היה התפקיד של ג'ון קלירי שעל הקלידים. סקופילד הוסיף קולות ולעיתים גם שאנון פאוול המתופף החייכן. רולנד גרין העמיק את הקצב בקונטרבס שלו, שסחף במיוחד כשהמקצב השתנה לאפריקאי.

בכלל, ההופעה היתה מאוד מגוונת, דבר שהתבטא, למשל, בבלדה "המלאך מת",

שסקופילד הגדיר כ"שיר מאוד עתיק ובעצם מפחיד". התופים התעדנו, הבס נחלש, הקלידן שר בקול נמוך, וכולם פינו את הדרך לסולו גיטרה ממושך. אחר כך בא קטע שמח, וסקופילד היה כל כך "קול" כשניגן אותו, שאפילו הרוח האילתית החמה התקררה. בשיר "אני חייל בצבא האהבה" מצב הרוח של הגיטרה שלו השתנה, והיא השמיעה קולות של אדם שהשתבש - אבל בעצם מאוזן יותר מכולם. בחדות, בלי הדרנים, ההופעה הסתיימה והותירה אוהבי מוזיקה משני עברי הבמה, שימשיכו בוודאי לנתב את אהבתם בדרך הג'אז האלגנטית-זרוקה.