לא רוצה להיות איתו, אבל גם לא רוצה להיות לבד

ואז באמת חשבתי שהוא הגיע: נפגשנו. הוא בא לאסוף אותי. ישבנו בבית קפה נחמד, הוא הציע שנזמין גם משהו לאכול, זרמתי. לא שאלתי את עצמי אם הוא האחד והיחיד, שאלתי את עצמי האם אני נהנית, והתשובה היתה חיובית. האם אני נמשכת אליו? התשובה היתה כמעט חיובית. האם הוא נראה כמו שאני אוהבת? האם ארגיש גאה במחיצתו? התשובה היתה שלילית.

טוב, את ממש קטנונית, אמרתי לעצמי, מה את חושבת, שאפשר לקבל הכל? כעסתי על עצמי, על הבררנות, על השנים שאני לבד, על ההורים שלי, על אח שלי הצעיר שהתחתן לפני. כעסתי על כולם - על כל אלה שהבטיחו לי.

ידעתי כבר אז שזה לא יעבוד. האינטואיציה דיברה איתי שעות נוספות. היא עדכנה אותי כמה וכמה פעמים ביום שאני לא אשלים עם זה, שארגיש מקופחת, שלא אצליח להתאהב גם אם אנסה חזק חזק. אבל אני הדפתי אותה בזהירות אך בתקיפות: אם הוא אדם טוב ואוהב, אם הוא חכם ושאפתן, אם נהיה חברים טובים ויהיה לנו סקס מדהים, אני אתאהב. כי מה זאת אהבה אם לא חברות, אינטימיות ומטרות משותפות? מי טוען שאהבה אינה ניתנת לכימות? אני הרי בת אדם הגיונית ומשכילה, אז מה כל כך קשה להבין...

"הוא יתחתן איתך, אבל את לא תתחתני איתו"

ניסיתי להבין. יצאנו פעם נוספת ועוד אחת אחריה. הוא חיזר אחריי, התקשר בדיוק בשעות שהבטיח, ואני נשאבתי לתוך הזוגיות הזאת, נוטשת מאחור את האינטואיציה שזועקת לעברי בכל כוחה - את מבזבזת את זמנך. הוא יתחתן איתך, אבל את לא תתחתני איתו.

הוא התאהב בי, רצה לעבור לגור איתי והזכיר לי מידי יומיים עד כמה אני מדהימה. ואני? לא, לא חשבתי שהוא מדהים, מקסימום חמוד ונחמד. לא התרגשתי, לא התלהבתי, כרגיל. פשוט זרמתי. הרי זה מה שמלמדים אותך לא? אהבה לא באה ביום אחד, תני הזדמנות, תני צ'אנס. ויש את האלה שמוסיפים שאהבה היא לא הכל בחיים ( כאילו יש משהו שהוא "הכל") ואינה מבטיחה זוגיות טובה וארוכת שנים.

מה יש באהבה, בהרגשה הזאת, שאנו עורגים אליה כל כך? מחפשים אותה שוב ושוב, נפגעים ממנה כל כך אבל קמים שוב על הרגליים וממשיכים לחפש אותה בכיליון עיניים? לא שמצאתי את התשובה, אבל חברה טובה שלי הגדירה את זה כל כך מדויק: זו ההרגשה שבשבילה שווה לקום בבוקר, למשוך את היום ולסבול את כל הציניות, התסכולים והקשיים, רק כדי לחזור אליה בערב.

חשבתי שאני לא צריכה את האהבה, שאני יכולה בלעדיה, אבל זה נהייה קשה מיום ליום. מידי פעם נפרדנו, או ליתר דיוק, נפרדתי ממנו שלוש פעמים בתקופה בתוך פחות משנה. לא, הוא לא היה מלאך; היו לי גם סיבות טובות, אבל אני מודה שבעיקר חיפשתי דרך להיפרד ממנו ולגמור את הקשר הזה. לא רציתי להילחם, רציתי להרגיע את האינטואיציה הזועקת.

אני כבר מעל 30, אני רוצה ילד, אני רוצה משפחה

והיה לי קשה... אוף, כל כך קשה. אני כבר מעל 30, אני רוצה ילד, אני רוצה משפחה. כמה זמן עוד אמשיך לחכות לאחד והיחיד שהבטיחו לי? ומתי הוא יגיע אם בכלל? האם אני מעדיפה להיות אם חד-הורית מאשר להתחתן עם בן זוג שאני לא אוהבת? לכאורה התשובה ברורה, אבל כל אחת שמתלבטת יודעת במה זה כרוך ועד כמה הנטל הכלכלי והרגשי מאיים ומפחיד.

אז נפרדנו, לכמה חודשים, כי לא יכולתי יותר. המשכתי הלאה והכרתי מישהו אחר, התאהבתי בו כמעט מיד, למרות שזה היה חסר סיכוי - הוא היה צעיר ממני בהרבה. ידעתי שכאן, כמה אירוני, אני זו שמוכנה להתחתן איתו, אבל הוא לא יתחתן איתי.

השאלות על אהבה שוב עלו וצפו - למה אני מתאהבת דווקא בצעיר שלא יכול לתת לי את מה שאני רוצה יותר מכל, ואילו  ההוא, שרוצה ילד ומשפחה יותר ממני - דווקא אותו אני לא רוצה? והרי שניהם משכילים וחכמים; עם שניהם היה לי כיף, היה לי טוב איתם במיטה ומחוצה לה. האם זה באמת רק עניין המראה, או שזה דברים מעבר - משהו באישיות, במה שהוא משדר, איך שהוא מתנהג או מדבר? כל אותם דברים כל כך סובייקטיביים שקשה מאוד להסביר אותם.

אז נפרדתי מהצעיר וחזרתי להוא. הוא כל כך רצה, ממש התחנן, כתב לי מכתבי אהבה ארוכים, אפילו נפוליאון לא שלח לג'וזפין מכתבים כל כך מרגשים. חשבתי שאולי זה יצליח הפעם, כי הרי הצעיר כבר הראה לי שאהבה זה לא הכל בחיים. ואולי האנשים צודקים.

עכשיו אני איתו, שוב. לא יודעת אם מתוך ייאוש ופחד, או בגלל שאני באמת מאמינה שאולי עוד יש כאן תקווה, למרות הכל. אני רק יודעת שאני מוצאת את עצמי שוב ושוב במלכוד בלתי אפשרי: לא רוצה להיות איתו, אבל גם לא רוצה להיות לבד.