פותחים את שנת הלימודים: איך יוצאים מהבוץ?
הבעיות התקציביות והלוגיסטיות של מערכת החינוך מוכרות לכולם, אבל איך זה משפיע על החיים היומיומיים בין כתלי בית הספר? ואיזה חותם זה ישאיר על ילדינו ביום שאחרי תעודת הבגרות? ומה צריך לעשות בנדון? התעניינו אצל מנהל, תלמידה, מורה והורה. התשובות לפניכם
ביום שלישי הקרוב, עם פתיחת שנת הלימודים תש"ע, יתפסו 1.4 מיליון תלמידים את מקומותיהם בכיתות ברחבי הארץ. אך בעוד השנים חולפות - הבעיות של מערכת החינוך אינן משתנות. מורים עדיין מתקשים לתרגם למציאות את חלומותיהם על חינוך אחר, בעיקר בגלל תקציבים הולכים ונשחקים, כיתות צפופות ומשכורות זעומות. המנהלים שקועים במירוץ בלתי פוסק אחר ציונים ומדדים בינלאומיים, ולעתים קרובות נראה שהדבר מעסיק אותם יותר משמירה על המשמעת או הקניית ערכים.
רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, שוחחנו עם מנהל תיכון, תלמידה, הורה ומורה, לשיח פתוח על מערכת חינוך ובעיותיה, ועל האתגרים שצפויים להם בשנת הלימודים הקרובה.
ואלו הם: ד"ר דב אורבך - מנהל תיכון "שבח מופת" בתל-אביב; מני גל - אב לתלמידת תיכון המשלבת לימודים רגילים ואמנויות; בר ארוך - תלמידת תיכון "בליך" ברמת-גן; ורינת פיטקובסקי - מחנכת כיתה ט' ומרכזת השפה העברית בחטיבת הביניים "יונתן" ברעננה.
"הייתי מציע לכל מי שיש לו השפעה, לעצור את המירוץ הבלתי מוצדק אחרי אחוזי הצלחה בבגרות ולהשקיע בחינוך ערכי", אומר אורבך. "אני מחויב לקריטריונים הללו, אבל אם יכולתי - הייתי משנה את זה ולא משעבד את כל בית הספר לבחינות הבגרות. מערכת החינוך הציבה לעצמה אתגר: לחצות את רף 50 האחוזים של זכאים לבגרות. אינני חושב שזה יעד ראוי. אפשר להיות אזרח טוב ומועיל לחברה מבלי לרוץ ללימודים אקדמיים. תלמיד יכול להיות תוצר מוצלח של מערכת החינוך גם אם אין לו תעודת בגרות מלאה".
האבסת חומר? לא מסקרן
לדברי אורבך, הרדיפה אחר הרף שמציב משרד החינוך משפיעה, באופן טבעי, גם על אופן העברת - או יותר נכון "האבסת" - התכנים לתלמידים. הפילוסוף היווני סוקרטס אמר כי "חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם", אבל מורים רבים היום כלל לא טורחים לסקרן את התלמידים.
לומדים בעוטף עזה בזמן "עופרת יצוקה", ינואר 2009 (צילום: דודו אזולאי)
"במקום לבוא ממקום שנותן לבני נוער כלים ללמוד, מנסים להעמיס עליהם אינפורמציה שהם יכולים לקבל גם במקום אחר ביחידת זמן קצרה. זה מאוד מתסכל וגורם לשעמום גדול ביותר בבית הספר", אומר מני גל. "הצמיחה הגדולה ביותר של הבת שלי התרחשה דווקא בלימודי תיאטרון בתיכון, במקום שבו הגישה הייתה שונה - כשלא התעקשו על ציון 99. תלמידים צומחים כאנשים חושבים, כבני אדם, דווקא שם ולא בשיעורי ספרות או תנ"ך, ואני שואל למה? לדעתי, הכל תלוי באישיות המורה, ביכולת שלו להגיב לתלמיד סקרן ולהעניק לו סביבה מעניינת, מחדשת ומאתגרת. תלמיד אינו סקרן להעמסת חומר".
בר ארוך מכירה מקרוב את הניוון התודעתי שבו לוקים רבים מחבריה לספסל הלימודים. הסיבה לכך נעוצה לדבריה באיכות הירודה של המורים. "הייתי רוצה שילדים יקבלו כלים לחקור, לגלות עולמות חדשים, תרבויות אחרות, להשוות ולהקיש ממידע ותחומי לימוד שונים ופחות לשנן. זה יהפוך את חומר הלימוד למשהו שהם ישמחו לפגוש. לשם כך צריך גישה ניהולית אחרת".
"יש מי שפשוט נמאס להם ללמד, וזה יוצא עלינו", היא מוסיפה. "הם פחות משקיעים בתלמידים, הם לא לגמרי בשיעור ומעבירים את החומר נטו, בלי שום דבר מעבר. זה פשוט לא מעניין אותי. חלק מהרעיון של לימודים הוא השאיפה שיהיה עניין מאחוריהם. התחושה היא שבית הספר הפך להיות בית חרושת לציונים. אולי מנסים לתת קצת מעבר, אבל זה קשה כשצריך לעמוד בלוח זמנים צפוף של בחינות".
הכל חסר
פיטקובסקי, שלה ותק של 17 שנה בהוראה, מבינה את טענות התלמידים וסבורה כי הבעיה המרכזית של מערכת החינוך טמונה בגודל הכיתות. "כמות התלמידים לא סבירה לחלוטין. מורה צריך לעמוד מול 40 תלמידים, ויש מי שלא מצליח ללמד. אני מחויבת להתמודד איתם, וזה לא פשוט כשמדובר בכל-כך הרבה בני נוער. כל ילד מגיע עם סיפור משלו, ואני פשוט לא מגיעה לכולם".
בית ספר ברהט, ינואר 2009 (צילום: ג'ורג' גינסברג)
הקיצוצים במערכת אינם באים לידי ביטוי רק בגודל הכיתות. לדברי פיטקובסקי, הם מבטאים את הצרכים הבסיסיים של כל מורה ותלמיד. "יש מחסור בכל מה שפעם היה מובן מאליו. למשל, יש בעיות תקציב לשכפולים. אין דפים לצילום חומרי לימוד. אנחנו ממש בהגבלה. כל דף שמורות צריכות לצלם - הן פונות אליי לאישור. זה מתסכל מאוד. לפעמים מורה רוצה לצלם לתלמידים עם קשיים מחברת של ילד אחר וזה יוצר בעיה. רק היום דיברתי עם חברה שקנתה דיו מכספה למדפסת בית הספר, כי פשוט לא היה".
מורה מאושר - תלמיד מאושר
"אי אפשר לדבר על חינוך בלי להזכיר את סוכן השינוי המשמעותי ביותר - המורה", מוסיף אורבך. "אם מורה הוא אדם שמרוויח משכורת משפילה והסטטוס החברתי שלו הוא מהירודים ביותר, כמעט בלתי אפשרי שהשפעתו החינוכית תהיה משמעותית".
מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2009 עולה כי השכר הממוצע בתחום החינוך נמוך מהשכר הממוצע במשק ועומד על 6,155 שקלים בחודש בלבד. "אם אנחנו חפצי חיים ורוצים מדינה איכותית ומובילה, בוודאי באזור שלנו וגם בעולם, חייבים להשקיע יותר ובראש ובראשונה במורים", קובע אורבך. "אם המורה מאושר - תלמידיו מאושרים. ממורה ממורמר לא צריך לצפות שימנף הצלחה למערכת החינוך".
"במשך חודשיים לא היו לנו שיעורי היסטוריה כי המורה רצתה לצאת לפנסיה וכנראה לא אפשרו לה", מוסיפה ארוך, "אז היא פשוט לא הגיעה ללימודים. כל הזמן היו לנו שעות חופשיות, ולא למדנו את החומר. עם המורה המחליפה היינו צריכים להשלים את החומר בשיא המהירות".
"הייתה רוצה לראות את מעמדו של המורה משודרג למעמד יוקרתי כשל רופא", חולמת פיטקובסקי. "יש לנו תפקיד מאוד משמעותי בחיי ילד. למעשה, הבחירה שלי בחינוך והוראה הייתה בעקבות השראה ממורים שלימדו אותי. אני רוצה להאמין שמי שהופך להיות מורה עושה זאת מתוך שליחות".
לפני מספר ימים זכתה פיטקובסקי להכיר את המורים החדשים שיצטרפו לצוות בית הספר. "הם הגיעו עם עיניים בורקות", היא אומרת. "השאלה היא אם יצליחו לשמור על הברק בעקבות תוספת השעות של תוכנית 'אופק חדש' שהולכת וצוברת תאוצה. על נושא השחיקה שומעים הרבה במערכת, כי מורים לוקחים את העבודה הביתה. לרבים קשה עם התוכנית כי משמעותה תוספת שעות עבודה. אנחנו ברגשות מעורבים".
לא מחוברים לחדשנות
גל, לעומת זאת, שם את האצבע על בעיה אחרת. "שכר אולי משפיע על מוטיבציה, אבל זו הסביבה שבה פועלים המורים שאינה מאפשרת למערכת כארגון לצעוד קדימה עם הזמן. מה שמעצב היום את התנהגותם היומיומית של מוסדות הלימוד זה לא חדשנות או חיבור לרוח הזמן, בעיקר במה שקשור לזמינות מידע".
"אנחנו לא אותם מורים מלפני 40 שנה", מתגוננת פיטקובסקי. "יש ניסיון לשפר ולהשתלם, אבל זה לא פשוט והולך ונעשה יותר ויותר קשה. התלמידים לא קוראים היום כמו בעבר. תחומי העניין שלהם אחרים - אינטרנט ותקשורת. אני חושבת שאי-אפשר לוותר על ספר טוב, ולכן מקפידה על שני ספרים בשבוע".
"מורים רבים לא טורחים לסקרן את התלמידים" (צילום: אביהו שפירא)
אורבך: "אם תעודת הבגרות תורכב ממרכיבים איכותיים יותר, שיכללו לימודי מדעים קלאסיים שיקלו על המתקבלים למוסדות האקדמיים, ומנגד נבין שלא כולם חייבים ללמוד באוניברסיטה - מצבנו ייטב. לדעתי, לא ראוי שתלמידים ילמדו דברים שנראים מאוד סקסיים כמו ביוטכנולוגיה או מיקרוביולוגיה. אם יחייבו אותם ללמוד כימיה או פיסיקה בתיכון - מי שיבחרו באקדמיה יהיו סטודנטים טובים יותר".
פיטקובסקי מניחה את האצבע על עוד בעיה - המחסור בשעות מחנך: "יש שעת חינוך אחת ורובה מנוצלת לטובת הודעות שונות ומינהלה. יוצא שאם אין לי ברירה, אני צריכה לגנוב קצת משעות המקצוע שלי וזה בעייתי. את המחסור בזמן חינוך אני מרגישה על הילדים. בגיל הזה הם מאוד זקוקים לזה - לקשר הרגשי והאישי בין התלמיד למורה".
משמעת - אמצעי או מטרה?
ומה בנוגע למשמעת? אורבך סבור שמדובר ב"חוליה חלשה" שחוסר הטיפול בה אינו מאפשר הגעה ליתר הכשלים. "אנחנו שוכחים שבמערכת חינוך המשמעת היא לא אמצעי להשגת מטרות אחרות, אלא מטרה בפני עצמה. כשאנחנו מחנכים את הילדים להתנהג לפי כללי משמעת, אנחנו מביאים לכך שהם יהיו ממושמעים כבוגרים, יגיעו לעבודה בזמן ויעשו את מה שהם מצווים לעשות היטב ולא בערך"."אנחנו מוותרים לילדים ומקבלים בהבנה וסלחנות מה שמערכת חינוכית נכונה צריכה לעצור. ברגע שבו קיבלנו בחיוך והבנה אמירות בוטות, צ'פחות ודחיפות, נתנו לגיטימציה לדקירות ויריות אקדח. אם איננו רוצים שבכל חמישי בלילה יהיו מוקדי הבילוי ריכוז של יצרים ואלימות, עלינו להתחיל בדיבור מנומס ובהתנהגות מנומסת בכיתה. אם אנחנו רוצים להגיע לחזית הידע המדעי בעולם - אנחנו מחויבים במשמעת קשה שמביאה להישגים".
"מערכת חינוך צריכה ליצור חברה טובה", מסכם אורבך. "כדי להשיג את המטרה הזאת צריך שבוגרי מערכת החינוך יהיו אנשים שהפנימו ערכים הומניסטים וליברליים. שיהיו אוהבי עמם, ארצם ומולדתם. זה נשמע כמו קלישאה, אבל זה מתחבר בדיוק לאירועים האלימים שקרו בשבועיים-שלושה האחרונים".
לפנייה לכתב/ת 
