מתעורר בכיכר החופש

בחורף האחרון, בשדה התעופה במדריד, לא הצלחתי להחליט האם חאמד החתול מצדיק את קיומו בספר. זו היתה חניית ביניים לקראת טיסת המשך לדרום אמריקה. ישבתי והתלבטתי באיזו מידה חשובה דמות החתול הלוחמני עם הפרעות האכילה לסיפור שאני כותב. לרגע אפילו התכוננתי למחוק אותו כליל. אבל כשהתיישבתי במטוס ללימה, ניגשה אלי דיילת נבוכה ושאלה בנימוס האם, אולי, ברשותי, אסכים, כלומר לא יפריע לי, לשבת ליד חתול.

הבטתי לעברה בחשדנות. הנהנתי. היא הניחה לידי כלוב ובו נמר סיבירי לבן ושמנמן ששייך לדיפלומט רוסי המוצב בלימה. קראו לו ארט. הוא התכרבל, מטושטש, בשמיכת פשתן, לא השמיע יללה, לא ניסה לטרוף, רק בחן אותי בעיניים פעורות - הדיפלומט ורעייתו הסבירו שחינוך החתולים במזרח הרי אורל נוקשה, ומוכיח את עצמו. וגם שמעורב בעניין חומר כימי כלשהו. כשהוחשך התא, הוצאתי את כדור הפרווה המסומם מהכלוב, ונרדמנו ביחד - יש לי תמונות שיוכיחו - אני מקווה שאין על כך קנסות. העולם מקפיד לאותת ולהעניק תשובות, כשאדם מנסה לכתוב.

הספר החדש שלי הוא רומן התבגרות שמתרחש בין גורדי השחקים של צפון טהרן, במקום שבו מסתתרים החיים הסוערים של צעירי העיר. זהו סיפור אהבתו של קאמי בן התשע עשרה, שעזב לא מכבר את עיירת הנמל בה גדל, לנילופר, נהגת מרוצים מצליחה, נערת הפנטזיות של המרד. זהו גם סיפורם של דיירי בניין קטן שמתעורר לפתע לחיים: זמרת אלמנת מלחמה שנאסר עליה לשיר, שופטת עליון מודחת המוכרת כרטיסי לוטו במחתרת וצלם צעיר שסובל ממשיכה מינית מסוכנת.

מעל לפני האדמה, חוקים ואיסורים צצים ומתפוגגים ללא הרף, נשים נסקלות למוות בעוון ניאוף, קטינים מוצאים להורג. הומוסקסואליות, אלכוהול, זנות – כולן עבירות שדינן מוות. מתחת לפני העיר הסואנת, במסיבות מלאות החיים, כל מה שאסור מותר, ומנת יתר של חופש סוחפת לעיתים אל פינות לא צפויות.

באינטרנט, השנאה איננה

הסיפור הזה נולד לפני שלוש שנים, כשהכרתי לראשונה איראנים באינטרנט. לא בטוח שאני יודע לשחזר מדוע פניתי אליהם מלכתחילה. אולי רציתי לברר מה בדיוק הם חושבים עלינו, האם באמת הם כל כך שונאים? כל גולש איראני שחלף מולי מיהר להושיט יד. כולם רצו לדבר, התעניינו. פתאום הייתי חבר של אנשים שאין לי דרך לפגוש, והתפתח בי הצורך לדמיין את עצמי שם, חי ביניהם.

בחודשים הבאים כבר חקרתי ידידים, עיתונאים מצרפת ומגרמניה, ציידתי אותם במשימות ספרותיות מעבר לוילון השחור. הם היו מצלמים עבורי פנים, מלקטים סיפורים, מבלים במקומי במסיבות ה'אנדרגראונד'. ראיתי סרטים, קראתי ספרים, למדתי שירים, עטפתי את עצמי במפות בלי סוף: איזה קו מטרו מגיע מרחוב בוקרשט פינת כיכר ארגנטינה אל בניין הפקולטה להנדסת מכונות באוניברסיטת טהרן? ניסיתי להבין מה מביא ילד אל זרועות הדת, ומה דוחק בו להשתחרר ממנה.

כשהעלילה החלה להתגבש, רציתי לפגוש אותם. לגעת בהם, בשר ודם, לפני שכותב אותם. לא קל לקבוע פגישה עם צעיר איראני: מגבלות היציאה מהרפובליקה האיסלאמית כובלות, מגבלות הכניסה למדינות רבות משפילות. בדרך לא דרך, ובתקווה שיום אחד נוכל לספר פרטים, קבעתי עם אחד מהם במקלט בטוח, על חוף מבטחים קסום בצדו השני של העולם.

הבחירות באיראן. גם שם גדלו על מרקו (צילום: AFP)

שעות הציפייה לקראתו, במלון הקטן והחשוך בו קבענו, היו רצופות מחשבות רדופות. הוא איחר. ארבע שעות איחור גרמו לי לחשוש שהוא עוכב, נעצר, נחטף. שאולי הוא לא מי שנדמה היה לי שהוא, ואולי הוא טומן לי מלכודת. ואולי הוא נבהל, כי חשש שאני זה שטומן. ואולי הוא לא היחיד שחושד בי, אולי גם השב"כ חושד, רוקם הנחות של אי הבנה, איך אפשר לדעת.

לבסוף, אי שם בשעות הקטנות של הלילה הוא הגיע, התנצל והסביר שנסחף עם תיירת רוסייה שהכיר במטוס. הטיסה הראשונה בחייו הסתיימה עם טעם של עוד. יצאנו להסתובב, התיישבנו עם בקבוקי אלכוהול על קו המים. איש לא עשוי היה לחשוב שאנחנו באים משני צידי מלחמת תרבויות, הטעם במוזיקה, בקולנוע, בספרות, אפילו בלבוש – הכל היה זהה בינינו. אחר כך התעניין בעבודה שלי. שאלתי אותו, על אילו תוכניות טלוויזיה גדלת, בילדות? הוא ענה, על מרקו, הילד שחיפש את אמא מסביב לעולם. בילינו ביחד שבוע, בסופו מיהר לשוב לטהרן.

תל אביב פינת טהרן

בשנה שעברה עוד עבדתי בטלוויזיה. "אם יש גן עדן" יצא לאור בארצות הברית ובאירופה, מעט אחר כך החל תרגומו גם בסין, בקוריאה ובברזיל. ואז הסרט "בופור" פתח בפנינו את דלתות טקס האוסקר. אל מול החוויה המוזרה הזו, קיוויתי למצוא את האומץ לעזוב את חיי המשרד ולהתמסר לכתיבה. האומץ לא הופיע אמנם באופוריה של שטיחי הקטיפה האדומים והשמפניות באולם קודאק בלוס אנג'לס, אבל שבוע מאוחר יותר, כשעשיתי את הדרך מלונדון לאוניברסיטת לידס למפגש עם 20 סטודנטים, זה קרה.

שעתיים וחצי לכל כיוון בקרון רכבת ריק נראו אז בעיני כדבר מוזר לעשות, אלו היו ימים שבהם כל שנייה אנושית נמדדה עבורי, פחות או יותר, במונחי עלות מול תועלת: שעה בחברת 20 סטודנטים משמעותה 60 דקות שמפספסות שש מאות אלף צרכני טלוויזיה קצרי רוח, שיושבים כמשקולות על הכתפיים וחונקים לנו את הראש בחיבוק. אם נחדל לחשוב עליהם לרגע, הם יסתלקו. אם יסתלקו, על מי נשפיע? אבל נסעתי בקרון, אכלתי כריכים רטובים. עם תיק גב קטן ומחברת, ועם ההקלה שבתחושת הלגמרי לבד, הכתפיים השתחררו, הרגישו חופשיות. ופתאום היה לי כל כך טוב, שהחלטתי להתפטר.

שלושה חודשים מאוחר יותר כבר הייתי חופשי. כתבתי בחצר הבית, מוקף עצי פרי ורוחות קיץ, וחתול (דויד, במילעיל). הייתי עוצם עיניים, פוקח עיניים, ומגלה שאני שם, בכיכר החופש, אזאדי, בפארק ג'משהידיה, במרתף המלקות של בית הדין ברחוב בוקרשט שמזמן החליפו את שמו לשדרות השאהיד אחמד קסיר. הייתי נרדם בתל אביב, ומתעורר באגמי המלח, ובערבות התמרים, ובתפילת יום

השישי עם המנהיג הרוחני העליון. לומד צלילים חדשים, וקללות, שמות, ומקומות, ונופים. ואוהב את מה שאסור, נמשך אליו כמו פרפר קהה חושים. נתקף הרעלת חופש. ומפחד להיות מי שאני, כפי שנולדתי.

כתיבה, בשבילי, היא הזדמנות לברוח אל חוויות שפספסתי, או שאסור לי לחוות, אל מקומות שלא זכיתי לראות, ויתכן שלא אזכה, אל אנשים שחסומים בפני - אני בודק את עצמי, איך היו נראים החיים שלי איתם, תחת עורם. כשהתלבטתי עד כמה אני דומה לדמויות שנרקמות לי מעבר לחשיכה, מצאתי את עצמי כותב עליהם אבל בעצם כותב על עצמי כאן, לפעמים. כשכתבתי על המציאות שלהם, כתבתי, לא פעם, על שלי. על מה שמכאיב, ועל מה שמנחם.

חודש לאחר שסיימתי את כתיבת הספר, באו הבחירות באיראן. העיר התחתית רעדה וגלשה לרגע אל פני האדמה. כתבתי לחברים שלי, שם: אל תסתכנו. אבל הם היו חזקים מספיק כדי לחשוב אחרת. כתבתי עליהם, וחשבתי על עצמי כאן.