הגרינגו צוחק אחרון

לגבול בין גואטמלה להונדורס הגעתי בשעה ארבע אחר הצהריים. השמש כבר נטתה מערבה מעל העיירה אגווה קליינטה (Agua Caliente). זה היה סיומו של יום רכיבה מתיש שהחל בחורבות המאיה בטיקאל. בצד הגואטמלי שיחררו אותי די בזריזות ונכנסתי לצד של הונדורס.

השם "הונדורס" ניתן לה על ידי קולומבוס, עת עגן לחופיה במסעו הרביעי, ופירושו "מים עמוקים". לא תיארתי לעצמי כמה עמוק שקועה הונדורס שפגשתי. מצאתי עצמי בכפר עלוב במרכזו מבנה כחול גדול. הגעתי למחסום עם חבל לרוחבו. איש במדים הורה לי לעצור, ומהעבר השני קפצו כמה אנשים בצעקות. פניתי למי שנראה כשוטר ושאלתי אותו בפשטות "איפה ביקורת הדרכונים?" הוא התעלם משאלתי והפנה אותי לחבורה שקפצה מהצד, ה"מאכרים".

לא אלאה אתכם, אבל נפלתי לנוהל מעבר הגבול מהמושמצים בעולם. כדי לעבור את מרכז אמריקה יבשתית עם רכב, חייבים לעבור גם את הונדורס. וכמו עדרי הגנו באפריקה בעונת הנדידה, החייבים לחצות נהר שורץ תנינים, כך גם אני, מתוך דחף בלתי נשלט, קפצתי ראש לתוך הונדורס בתקוה להמעיט את הנזק מהנשך לאנשים האלה. ידעתי כי יש בפני שתי ברירות; אחת, לכתת רגליי בכמה אשנבים שונים ולחפש ברחבי הכפר על נהרות הבוץ שבו, מכונות צילום לשכפול ולדעת שאני לא יוצא משם בשמונה השעות הבאות, כולל הפקרת האופנוע והציוד במקום בו אין לי שום יכולת תצפית עליהם והסיכון ברור. אפשרות שנייה היא לקחת את אחד המאכרים וביחד איתו לעבור את הלבירינט הטפסולוגי מפקיד לפקיד וממשרד למשרד.

כמובן שבחרתי באפשרות השנייה. בינתיים החשיך וגשם כבד החל לזרום. בחרתי במאכר שנראה הכי מקושר לפקידים הרשמיים. לפי הצ'אפחות וסימני הידיים, היה ברור שהם עמוק בתוך הקומבינה. אחרי ויכוח באמצעו הוא הלך להמתיק סוד עם אחת מפקידות המכס, סגרנו שהוא מקבל 5 דולר. ככה ביליתי עם מקס חמש שעות של התרוצצויות והמתנות, ממבנה המכס ועד לקצות הכפר. לחתום, לשכפל 12 דפים (דולר לדף), להעתיק, להעביר וחוזר חלילה. בסוף נדרשתי לשלשל לידי הפקידה הרשמית האחרונה 135 דולר אמריקני. ידעתי מתוך לימוד מוקדם של הנושא כי כל המחיר הוא כ-40 דולר בלבד. כשהבנתי שאני בעיצומו של שוד, ביקשתי לדבר עם האחראי לכל המתחם. המענה היה סגירת אשנבים והתעלמות, ובאחד המקרים, שטף צעקות בספרדית כשלפחות את הקללות הבנתי. בתרגום מקוצר: "מצידנו תחזור לגואטמלה. זה מה שהסכמת לו".

יפהפייה עם כאוס (צילום: יוני בן-שלום)

לא להאמין, רשות רשמית של מדינה. כבר אחרי תשע. בסופו של דבר אולצתי לשלם את מלוא הסכום. החלטתי לקחת את הכל בחיוך ורוח טובה, כי הרוגז שלי כבר לא ישנה כאן כלום. לפני שעזבתי ניגשתי לפקידה שחתמה אחרונה על הרשיון. אמרתי לה שאת הכסף הזה אוציא גם אוציא מההונדוראים, כי אדאג להפיץ את הסיפור בכל מקום אפשרי. ואם בעקבות הסיפור ידלגו על הונדורס עשרים תיירים שאמורים להכניס למדינה הזו כמה אלפי דולרים ולעזור למנגנון כזה לשרוד - דייני. היא הביטה בי וצחקקה. כנראה עדיין לא ממש הבנתי עד כמה הסצנה במעבר הגבול היא רק סממן לכאוס השולט במדינה, שבעקבותיו הצבא הדיח את הנשיא לפני כחודשיים. מדינה בבעיה. אבל רציתי הרפתקה, אז קדימה להמשך.

ושוב בגשם שוטף, בלילה חשוך, בכביש מתפתל. הגעתי כעבור עשרים ומשהו קילומטרים לשלט של מלון בשם "אואזיס". מריו מנהל המשמרת העמיד לרשותי חדר בחזיתו חניה עם וילון ענק. זה "מלון אהבה", שמשמעותו מתן מסגרת לזוגות המבקשים לעשות את זה. איכות הבתים וסגנון המגורים החמולתי של רוב האוכלוסיה במרכז אמריקה, מאפשרים מעט מקום לאינטימיות. הם מגיעים לכאן ברכבם, אינקוגניטו. נכנסים לחניה המוסתרת ומשלמים מבעד לאשנב בו אינם נחשפים. בקיצור. מיטה, טלוויזיה ומקלחת בפינה. מעל למיטה פעמון שאפשר להזמין משקאות או סיגריות. ממש בראש שלי. איזה יום. לילה טוב.

אין פיצה לגרינגוס

עם שחר, יצאתי לכיוון עיר הבירה טגוסיגלפה (Tegucigalpa) הנוף הוציא ממני קריאות התפעלות רמים "יווווו", "וואאאו", "יה-אללה". לא יכולתי להתאפק, זו ארץ מדהימה. הכבישים בהונדורס במצב מעולה. רחבים, חלקים, מתוחזקים, צבועים ומשולטים. תענוג. פרט לקטע הררי בן 22 קילומטר מגראסיאס (Gracias) ללה אספרנצה (La Esperanza), בו נסעתי בדרך עפר מהודקת שחסכה שלוש שעות ואיפשרה לי להגיע לטגוס (כינוי עיר הבירה בפי המקומיים) בשעות האור. כבר בכניסה שמתי לב כי חלונות הראווה בסוכנות "שברולט" מכוסים בלוחות עץ עבים וכתובות טריות מרוססות על בניינים ותחנות דלק. העיר היתה צפופה וגדושה ברכבים מיושנים. רוב המוניות מחורבשות לחלוטין והרחובות מטונפים ומוזנחים.

משכתי הרבה תשומת לב וכשעמדתי בפקק הופנו אלי שאלות רבות. נסעתי לכיוון מרכז העיר, שם הנחתי, אמצא מקום לישון ולאכול בתנאים ומחיר סביר. במלון הקטן, האופנוע הוכנס לחניה סגורה ויצאתי לחרוש את הרובע הצפוף ברגל. אף שניסיתי להיראות הכי לא אמריקני, עלו עליי בשנייה. כבר ברחוב הראשון שמעתי צעקות "גרינגו" מכמה כיוונים. התעלמתי והמשכתי. בסימטה המחברת בין כיכר הכנסייה למדרחוב, כבר ניגש אלי מישהו ובילבל לי במוח משהו פסקני וכועס.

כנסיית סן פרנסיסקו בטגוסיגלפה 

החלטתי להתעלם ונכנסתי לפיצריה קטנה, "בואנאס טארדס". אין תשובה. שוב. "בואנאס נוצ'ס!" התעלמות. ניגשתי לאיש שמאחורי הקופה. ושאלתי אם אפשר לקבל פיצה. הוא הסתכל לעברי ואמר משהו שבסיומו הבנתי את המילים "גרינגו" ו"דולר". יש בהונדורס רבים המאשימים את האמריקנים כי הם עומדים מאחורי הדחת הנשיא שלהם, כשהבינו שמתפתח להם כאן עוד צ'אבס. המושג "רפובליקת בננות", נגזר מתוך ההיסטוריה הפוליטית של הונדורס. בראשית המאה העשרים השתלטו חברות אמריקניות שסחרו בבננות, על המפלגות הפוליטיות בהונדורס באמצעות שוחד ובעצם ניהלו את המדינה. כך שהמורשת של ארצות הברית לא ממש מלבבת בשכונה הזו. "אמיגו, יו סוי ישראלי". הוא הרים ת'ראש לעברי וקצת על הצד. "טיירה סנטה?". "סי. טיירה סנטה... פיצה?!" הוא נתן הוראה לעוזרת וזו השליכה גוויית פיצה קרה לתנור מאחור.

למחרת בבוקר יצאתי לעוד סיבוב רגלי בשכונות הקרובות, הגעתי לכיכר הגדולה ולקתדרלה הענקית. על החומה המקיפה אותה רוססה כתובת: "יהודים, פלסטינאים וערבים - החוצה!". לידה ניצבה סככת קואופרטיב מצחצחי הנעליים. אנשים בהו לעברי. וכמה שאלו אם אני גרמני או שבדי. בשכונות העוני באיזור השוק חשתי במתח האנושי, כמו בחלקים מגואטמלה, אך ביתר שאת – שוב פגשתי את העליבות בה חיים אנשים במרכז אמריקה. לפחות עשרים ילדים משכו בחולצתי במשך היום וביקשו נדבה. נכים, קשישים, וסתם מסכנים רבצו בפינות רחוב כחבילות סמרטוטים. איזה מקום מזעזע. הסיפור האמיתי של הונדורס לא נמצא בפוליטיקה, כי אם בעוני - בפער הזועק בין מי שיש לו, למי שאין לו כלום. קניתי כמה מצרכים להמשך המסע וחזרתי לארוז.

סככת מצחצחי נעליים 

ואם היום לא בא לי?

הבוקר היה מלא שמש, הכל סביב היה רגוע ואופטימי. האופנוע גירגר מתחתי בשביעות רצון והכביש ההונדוראי נמרח לפנינו בחנופה אין סופית. למרות המאמצים הגדולים שעושים כמה מתושבי המקום להמאיס את ארצם עליי, אני חושב שבמסע הזה למדתי להיזהר מהכללות. אני בטוח שרוב האנשים בהונדורס נהדרים. ולא יעזור, גן עדן זה כאן. כלומר, אם צריך להכין מהדורה מתוקנת של התנ"ך בתמונות, אז - הונדורס! כי הונדורס היא בעיקרה ארץ הררית. ארצות הרריות מעניקות נקודות תצפית וראייה של נופים מאין-ספור כיוונים, גבהים וזוויות. יש משהו מרחיב לב כשרואים הרים וגבעות הדומים לטורי עדר השב ממרעה אלוהי, נקבצים במאות גבנונים עד מעבר לאופק וכשהכל מכוסה בשכבה זוהרת של גווני ירוק איזמרגדי. המיקום בין שני אוקיינוסים מביא הרבה מים ובעונה הזו, כל הזמן.

כשני קילומטר לפני מעבר הגבול לניקרגואה עוצר אותי שוטר צעיר, בודק לי את המסמכים ופתאום דורש 10 דולר. על מה? צחקתי, אך הרגשתי שעוד רגע ונסדק לי ציפוי אורך הרוח שאני מתחזק בקפידה. אמרתי לו בעברית שיקפוץ. אני לא זז, יש לי זמן. דוממתי המנוע ושילבתי ידיים. אחרי עוד כמה דקות הוא הבין שכסף לא יהיה כאן ואיפשר לי להמשיך.

כשהגעתי לאזור מעבר הגבול, החלטתי שהיום לא מתחשק לי לעזור למכס המקומי לתת לי שירות. והגיע הזמן להיפרע מהם. הגיע תורם להיות מודאגים. זה פשוט לא יכול לעבור ככה. במיוחד אחרי הקטע עם השוטר החמדן. אעשה זאת בקלילות ובאמת בלי כעס. מזג האוויר נהדר וכל היום לפניי.

העיירה סנטה רוזה, הונדורס

כבר בכניסה למתחם מעבר הגבול, חבורת ה"מאכרים" שהתנפלה עליי התקבלה אצלי בחיוך ובשטף של דיבור בעברית. השניים הקרובים אליי הביטו אחד בשני ולא הבינו מה נפל עליהם. "אינגליש?", "ג'רמן?" שאלו. "לא, עברית!" אמרתי. הם תפסו שיש להם עסק עם מקרה-מקרה והתפזרו. איש בלבוש אזרחי עם איזה תליון משטרתי מוזהב על צווארו, ניגש, ביקש דרכון והורה לי להעמיד את האופנוע בצד. בארשת הכי רצינית שיכולתי לגייס, עניתי לו בעברית: "סליחה, אני נוסע לניקרגואה, אתה מביקורת הדרכונים?" הוא עצר ואמר בפסקנות. "אספניול!" ראיתי איך המוח שלו עובד. מנסה להבין אם אני מתבדח. "עברית!" ירדתי מהאופנוע והלכתי אחריו. "עברית! עברית! מישהו מדבר כאן עברית?" קראתי לעבר תור של אנשים שהמתינו לאורך הקיר והתחילו לצחוק לנוכח המחזה.

האיש עם התליון נעלם עם הדרכון, חזרתי לחכות על האופנוע באמצע הכביש. חלפה עוד רבע שעה, סירבתי בכל תוקף להזיז את האופנוע. מאחור צופרים ומנסים לעקוף. "היי, סליחה, אבל זה התור שלי!". אז הגיעה בחורה עצבנית והסבירה לי בתנועות ידיים ומילים כמו "פספורטה" ו"מוטו" ו"לייסנס" לבוא אחריה עם האופנוע. לשאלות שנשאלתי עניתי בעברית בלבד. שם מילאו טפסים וניירות. חתמו בחותמות.

אני יודע. טיפשים הם לא. כנראה שמישהו הבין כאן שיש בפניהם שתי ברירות ובחר בזו שמיהרה להיפטר ממני. עברתי לצד הניקרגואי מרחק שלושה מטרים. שם כבר ידעו מה מגיע ונתנו לי שירות אילם וסימפטי שסיימתי איתו בתוך עשרים דקות, בעלות של 25 דולר עבור רשיונות האופנוע הניקרגואים ועוד שלושה דולר עבור הוויזה האישית. בשבילי זו היתה חוויה מתקנת. נפרדתי מהמוכס הניקרגואי שבדק שכל המסמכים שלי בסדר, והוא הרים את המחסום לתוך ניקרגואה.

על שגיאות משלמים

הכיוון היה העיר מנאגואה (Managua), בירת ניקרגואה. הכביש האיכותי הלך והנמיך בשלבים מדורגים, מהרים שהפכו לשורות של גבעות שנערמו לתלוליות ולבסוף נמתחו עד האופק כמישור עצום. ושוב צמחייה הנראית כחיה נושמת שנהרת אור קורנת ממנה. זו חוויה מנערת בכל פעם מחדש, מאז נחתתי בחופי מקסיקו.

ניקרגואה היא ארץ שיש לה את כל הנתונים להפוך לפלא כלכלי. די אם מסתכלים במפה ומבינים את הרעיון שעלה בעבר לכרות מעבר שיתחרה בזה של פנמה. אחד האגמים הגדולים הממלאים את בטנה של ניקרגואה הוא כבר מעבר ימי מוכן וחפור בין שתי תעלות שיש לחפור, אחת לאוקיינוס השקט והשנייה לאוקיינוס האטלנטי. ההיסטוריה הכלכלית של ניקרגואה גם מלמדת שעל שגיאות משלמים. החוב הלאומי החיצוני שלה שוחק כל ניסיון להתאושש מכמה מכות כמו רעידות אדמה (במיוחד זו משנת 1972), שורת דיקטטורים וסדרת מלחמות פנימיות.

שוק בניקרגואה

העיר מנאגואה אליה הגעתי עירני וצמא לפגוש משהו מרתק, די אכזבה. רחובות ארוכים-ארוכים ופה ושם בניינים גבוהים. לבסוף נחתתי ללילה במוטל חביב בו חדרים מסודרים סביב בריכה. בסופה של ארוחת בוקר טובה החלטתי להדרים לכיוון העיר גראנדה (Granada) השוכנת לחופו של האגם הדרומי והגדול, אגם ניקרגואה.

גראנדה, אם מתעלמים משכונות העוני המוזנחות במעגלים החיצוניים שלה, היא עיר יפהפייה. יש לה את אותם המאפיינים של אנטיגואה בגואטמלה - סוקאלו עשיר בארכיטקטורה, בניינים המתוחזקים בקפדנות צבעונית, פסלים ומזרקות, וכיכר מוצלת וסואנת המלאה כל היום בעשרות דוכנים, רוכלים, תזמורות ושורה של כרכרות צבעוניות כפולות סוסים, חונות כצעצועים גדולים ברחוב הראשי. הבניינים ברחובות המרכזיים מזכירים את תהילת הארכיטקטורה הקולוניאלית הספרדית. חלקם הפנימי בנוי כחצר פאטיו וגגות רעפי החרס נוטים פנימה לתוך החצר שבדרך כלל נטועה גן מלבלב.

מזכירה את אנטיגואה. גראנדה

שכרתי חדר זול במוטל קטן שכלל גם בריכה פנימית. האופנוע הוכנס לתוך חלל הקבלה ויצאתי לשוטט בעיר המושכת הזו. מדרומה שוכן הר הגעש וולקאנו מומבאצ'ו (Volcano Mombacho) שעננה מעטרת את פסגתו רוב הזמן. נרשמתי ליום טיול לסביבות וולקאן מאסייה (Masaya) הנמצא ממערב לגראנדה, אבל ביטלתי זאת ברגע האחרון עקב סוג של נקע ברגל ימין שחשתי לקראת סוף היום. בכל זאת יצאתי ליום רכיבה לכיוון החוף הפאסיפי וביליתי את רובו בדחיפת האופנוע ששקע בחול.

אחרי יומיים באזור גראנדה, הוצאתי את האופנוע בחזרה לכביש הראשי ומשכתי דרומה לעבר הגבול בין ניקרגואה לקוסטה ריקה, שאמורה באמת להיות סיפור אחר.

• בפעם הבאה: קוסטה ריקה ופנמה.
  

• לכל הכתבות של "חוצה אמריקות "
  

• לבלוג של יוני