החתול הביישן ביותר

מרבית אלה שיוצאים לספארי באפריקה שואפים יותר מכול להיפגש עם מי שנחשב לחתול הביישן ביותר – הנמר. במסע שערכתי לפני שנתיים אמנם יצא לי לראות נמר אחד או שניים, אבל בהשוואה למספר האריות ובעלי החיים האחרים שראיתי – נותרתי עם תחושת החמצה. לכן, כשיצאתי הפעם חיפשתי שמורה שהסיכוי לפגוש בה נמרים גדול יותר.

בעוד האריות נוהגים לחיות בלהקות וקלים יחסית לאיתור ותצפית, הנמר, הטיגריס והיגואר חיים את חייהם בבדידות כמעט מוחלטת. כדרך מי שחי לבדו וצריך לסמוך על עצמו בלבד, מבלה הנמר את רוב ימיו במסתורים ונע בין צמרות העצים, לשם לא מגיעים החתולים הגדולים יותר והצבועים, שהם אויביו העיקריים. לכן בניגוד לאריות שאפשר לראות בכמויות נכבדות, צריך להיות בר מזל כדי למצוא נמר, אפילו אחד. זאת, למרות שמעריכים שמספר הנמרים באפריקה (כ-50 אלף) כפול ממספר האריות (כ-23 אלף).

כדי להגדיל את סיכויי לראות ולצלם נמרים, השמורה שבחרתי לבקר בה היא שמורת סאבי סאנד (Sabi Sand), השוכנת בצמוד לשמורת קרוגר פארק בדרום אפריקה. סאבי סאנד היא שמורה פרטית שרכשה שם עולמי בכל הקשור לתצפיות על נמרים, והיא נחשבת לשמורה הפרטית הטובה בדרום אפריקה. היא משתרעת על פני שטח של כ-65 אלף קמ"ר, ופרט לנמרים חיים בה כל בעלי החיים שיש לאפריקה להציע.

כשהגעתי לשמורה וללודג' בשעות הצהריים של יום חמישי דנתי ביני לבין עצמי למה אני רעב יותר, למזון (אחרי שעות של צום) או לצילום. היציאה הראשונה הייתה למעשה סיור היכרות עם השטח בג'יפ לנדרובר 4X4 פתוח, כמו הג'יפים שרואים בסרטי הטבע.

הסיור הראשון קיבל ציון נכשל באופן מוחלט; פרט לכמה תאואים וגנואים לא ראינו שום בעל חיים שיכול להרטיט את המצלמה, שלא לדבר על נמרים. חזרנו ללודג' אחרי כמה שעות של חיפושי סרק. גם למחרת בבוקר, לאחר שהשכמנו קום ויצאנו מלאי אופטימיות לחפש שוב את הנמרים, התנפצה האופטימיות כמו גלים על החוף, ושוב חזרנו ללודג' מאוכזבים.

ההתרגשות הייתה עצומה. לא רק שהאמנו שהגורל השתנה, אלא שהיא גם ידעה לדגמן כמו שצריך. לאחר שנרגענו מעט, פלט ווין, פקח הטבע שהיה גם נהג הג'יפ שלנו: "תכירו, זאת סליישה". סליישה, בשפת שבט השאנגן פירושו "היחידה", והריינג'רים נתנו לה את השם הזה כיוון שהיא היחידה ששרדה משגר הגורים הקודם של הנמרה סאסקה.

התמסרה בקלות. סליישה 

המנוע של המצלמה שיועד לעבוד בתנאי טירוף חושים עשה את הרעש שאני כל כך אוהב - ה"ירי" של התריס, והנמרה שהבינה את גודל האחריות שהיא לקחה על עצמה החלה לסגור את הטווח שבינה ובין הרכב, עד אשר עברה במרחק מטרים אחדים ממנו, לפני שהחליטה להתיישב ולעשות עצירה קלה בין עצים בשולי הדרך.

היתרון הבולט של שמורה פרטית הוכיח את עצמו בפעם הראשונה, כשירדנו מדרך העפר ונכנסו אחרי סליישה אל בין העצים והשיחים, עד שהתמקמנו מטרים ספורים ממנה.

עוד דבר יפה בשמורה, הוא שלכל נמר או נמרה יש שם, והפקח או הגשש יודעים לזהות כל פרט ופרט על פי סימני הפנים הייחודיים להם. ההיכרות הכל כך קרובה נתנה תחושה פחות פראית ויותר מבויתת, אף על פי שמעולם לא נוצר ביניהם קשר של ביות.

הזמן טס לו והתחיל להחשיך, ולנו לא נותר אלא להיפרד מסליישה שגם היא החליטה שדי לה מהמפגש, והחלה לנוע אל תוך הסבך. החיוך שנמרח לנו על הפנים במהלך המפגש עם סליישה לא ירד גם במהלך הערב, וכל החששות שהיו לי לאחר סיור הבוקר התבדו. עכשיו כבר ציפיתי למפגשים נוספים עם הנמרים.

למחרת, כמו ציידים שמכבדים את עצמם השכמנו שוב בשעת בוקר מוקדמת. לא עבר זמן רב לפני שהגשש עלה על עקבות נמרה אחרת, ושוב הדריכות ברכב עלתה, כולם סורקים אחריה בעיניים ובאמצעות הזומים של המצלמות.

לא נאלצנו להמתין הרבה מדי זמן. מייקל, הגשש שישב על כיסא בחזית הרכב, בדיוק לפני המנוע (שמצריך אומץ לשבת עליו, כי בעצם שום דבר לא מפריד בינו ובין הטורפים) הצביע ואמר: "שם על העץ". ווין הביא את הג'יפ לטווח ולעמדת צילום שהוכיחה שזה לא צוות הצילום הראשון שהוא מנחה, ופגשנו את סאסקה נחה לה על אחד מענפיו של עץ.

נחה על העץ. סאסקה

בשונה מהשמורות הגדולות, בשמורות הפרטיות לא נוצרת התגודדות של רכבי ספארי עם כל זיהוי, גם בגלל ריבוי בעלי החיים וגם כדי לאפשר לצלמים לצלם בלי שרכבים אחרים ייכנסו לתמונה ובלי שהם יפריעו ל"סצנה" המצולמת. גם הנהגים לא מאיצים בך לעבור ממקום למקום כדי לתפוס כמה שיותר בעלי חיים, והם למדו לדעת מתי בדיוק להמשיך ליעד הבא. אחרי ששבענו (כלומר – מאות תמונות...) מלצלם את סאסקה על העץ, רצינו לראות אותה בפעולה.

ובאפריקה, כמו באפריקה, ההפתעות תמיד מגיעות. את ההפתעה הראשונה קיבלנו בסיור של אחר הצהריים. מאחר שהיה יום חם, החלטנו להתמקד סביב מקורות המים, כי סביר שמינים רבים של בעלי חיים יגיעו לשם בשלב זה או אחר.

מכשיר הקשר של ווין התעורר לחיים, והודיע לו ששני פילים צעירים נכנסו לאחד ממקווי המים היותר גדולים, לצנן את גופם ולשחק. השניים נראו כמו שתי בלרינות, מטפסים זה על זה, דוחפים, מטביעים.

כמו בלרינות. פילונים באגם

בעודי מצלם את צמד הפילים במים קלט מייקל הגשש נמרה מתהלכת לה במרחק כ-100 מ' לפנינו. הנהג המתורגל שלא שכח שנושא הצילום החביב עלינו הוא הנמרים, התניע והתקרב אליה. זו הייתה סאסקה, שהתהלכה לה על דרך העפר בעצלתיים מבלי לעשות שום סימן של חיפוש אחר ציד. לאחר התייעצות עם ווין, החלטנו לנסוע ולהמתין לה באזור אחר לפי כיוון הליכתה. זיהינו מרחוק עדר של אימפלות שהיו עסוקות באכילה. כשהתקרבנו עם הרכב פתחו האימפלות במנוסה, בדיוק לכיוון שממנו אמורה הייתה סאסקה להגיע.

מצד אחד, הרגשנו מעט לא טוב בכך שחרצנו את גורלה של אחת מהן; ומצד שני, הרי שיא השיאים של כל צלם שבא לצלם נמרים הוא הציד, שכן ברור שבמוקדם או במאוחר הוא יתרחש, בעזרתנו או בלעדיה.

ההתרגשות ברכב הייתה עצומה כשהבנו שאנחנו הולכים לצפות בציד. ואכן לא עברו כמה שניות וקבוצת האימפלות "עלתה" על סאסקה שהופתעה מהעובדה שבמקום לרוץ אחרי הטרף הטרף מסתער לכיוונה. מרוב בלבול היא אמנם ניסתה לתפוס שתי אימפלות שחלפו משני צדיה במרחק של מטר או שניים, אבל היא כל כך הופתעה שפספסה את ההזדמנות. לא רק היא פספסה, גם אנחנו פספסנו הזדמנות כל כך ברורה לצלם ציד.

קצת הצטערתי עבור סאסקה שהיא לא תפסה לפחות אחד מהם, וקצת שמחתי שלא אנחנו היינו אלה שחרצו את דינה של אחת האימפלות, שכן הטבע צריך לעשות את שלו בלי התערבות חיצונית. לצערי, זו גם הייתה הפעם האחרונה שפגשנו אותה בטיול.

הנמרים מסוגלים לצוד בכל שעה ביום; זהו אינסטינקט מולד אצלם, והם ינצלו כל הזדמנות שנקרית בדרכם לניסיון ציד, גם אם אינם רעבים, כי הם מודעים לעובדה שכציידים בודדים קשה להם יותר לצוד מאשר לאריות או לצבועים, והם גם מודעים לעובדה שטובה ציפור אחת על העץ שלהם גם אם הם שבעים, מאשר לרוץ אחריה רעבים. במקרה שכזה הם פשוט לוקחים את הציד ומעלים אותו על העץ, גבוה ככל שניתן, שם הסיכויים לאכול אותו גבוהים יותר, וניתן לומר אולי שרק אז יש להם סיכוי לאכול את טרפם בניחותא עד סופו בלי הפרעות. נמרים, אגב, מסוגלים להעלות על עץ טרף שמשקלו פי שניים ממשקלם.

ספארי. לא יודעים איך איבדה את עינה

נפרדנו לשלום מסאסקה שהתרחקה לאטה לעומק הסבך, וחזרנו למקור המים כדי לראות אם צמד הפילים עדיין שם. להפתעתנו, אף על פי שכבר חלף זמן רב הם היו עדיין במים, משחקים. השעה כבר הייתה מאוחרת יחסית והיינו צריכים לחזור לכיוון הלודג', ולכן לאחר כמה צילומים חטופים עזבנו את הפילים.

הבוקר שלמחרת לא יכול היה להיפתח טוב יותר. מיד בצאתנו מהלודג' פגשנו את טייסון, אחד משני הנמרים הדומיננטיים באזור. טייסון שכב בערוץ נחל יבש. הנהג לא חשב פעמיים (מה שהוא היה אמור לעשות לו היינו בשמורה ממשלתית), ירד מהדרך ונכנס עמוק לתוך הסבך כדי להתקרב אליו.

אי אפשר היה שלא להתרשם מגודלו הפיזי. הוא היה ענק בהשוואה לנקבות שראינו, וגם בהשוואה לזכר הדומיננטי השני שמסתובב בשמורה, שגם אותו פגשנו כמה ימים לאחר מכן. אני מניח שלאחר ההסבר אתם לא תוהים למה קוראים לו טייסון...

הטריטוריה של נמר דומיננטי משתרעת על פני כ-40 קמ"ר (לעומת כ-15 קמ"ר לנקבות). על השטח הזה, שאותו הוא מקפיד לסמן כמעט בכל יום, יילחם הנמר כמעט עד מוות. אחרי כחצי שעה ראינו שאקשן הוא לא יספק לנו, והמשכנו לחפש נמרים אחרים, ואולי אפילו אריות. זה לא שהתעלמנו מבעלי החיים האחרים, אבל העדות לנמרים הייתה ברורה. טייסון היה הנמר היחיד שראינו באותו הבוקר.

חמש השעות הראשונות של הבוקר שהחלו ב-05:00 הסתיימו בשעה שבדרך כלל בני אדם ביישוב מתחילים את יומם. חזרנו ללודג' כבכל בוקר כדי לאכול ארוחת בוקר ולנוח עד שעות הצהריים. מבחינתי ההפסקות היו בזבוז זמן, והלוואי שניתן היה להסתובב בשטח בכל השעות, אבל גם בשמורות הפרטיות יש חוקים שנועדו לתת לבעלי החיים מנוחה מההצקות של התיירים.

תאו במים

את הסיור של הצהריים פתחו הג'ירפות. המשכנו לכיוון מקור מים, במחשבה שאולי יתמזל מזלנו שוב ונפגוש פילים או בעלי חיים אחרים משחקים במים. לאחר נסיעה של כמה דקות הגענו לעוד מקווה מים. את שני הפילונים החליפו שני היפופוטמים שהדגימו לנו את מקורם של קרבות הסומו. בהתחלה חששנו להתקרב יותר מדיי עם הרכב, כי ידוע שההיפופוטמים אגרסיביים מאוד כשהם נלחמים על השליטה בשטחי הנחלה שלהם, ולא פעם קרה שאחד משני הלוחמים הפנה את זעמו לכיוון כלי רכב שעברו בסמוך.

ווין קירב את הרכב בזהירות כדי לאפשר לנו בכל זאת זווית צילום ראויה. שני ההיפופוטמים הזכרים בחנו זה את זה במבט מאיים, שהרי להבדיל מבני האדם שממהרים להנחית מהלומות, בעלי החיים ברוב המקרים (במיוחד אלה שפציעות עבורם יכולות להיות בעייתיות) מעדיפים לסיים את הקרב בפוזות מאיימות שכוללות פתיחות מלתעות שיכולות לבלוע אדם בלי להרגיש. המבטים עשו את שלהם, והעימות לא התפתח לקרב פיזי, לפחות לא בזמן שהיינו שם.

כשיצאנו למחרת שוב בטרם אור, לא שיערנו עד כמה היום שלפנינו יאיר לנו פנים. את הבוקר פתחנו בקואליציית האריות המקומית. שישה אריות בוגרים, חמישה אחים בלוויית דודם, חברו יחדיו לקואליציית אימה ששלטה ללא עוררין. אין מי שיכול לעמוד מול עצמה שכזאת. גם לא להקה של צבועים גדולה פי כמה. אנשי השמורה שהיו מודעים לעצמה ההרסנית של הקואליציה חשבו בהתחלה לפרק אותה, ולהעביר חלק מהאריות לאזורים אחרים; אבל בסוף החליטו שמדרך הטבע הקואליציה תתפרק מעצמה, ובינתיים בחרו שלא להתערב; אולם חברי הקואליציה למדו כנראה את היתרון שבריכוז כוח שכזה, והיא נראית יציבה.

ששת האריות לא טרחו לרוץ עם בעלי החיים המהירים והקטנים, ובחרו ללכת על בעלי חיים גדולים ואטיים כמו תאואים, היפופוטמים ואף ג'ירפות. כמובן שלקינוח הם לקחו מדי פעם זברות וגנואים, אבל כאמור לא כמנה עיקרית של להקה שממנה כולם היו אמורים לצאת שבעים.

לאחר כשעה במחיצתם נפרדנו. האובייקט הבא שנקרה בדרכנו היה נמר צעיר וגדול ש(לא)עונה לשם אמבולה. אמבולה היה כמעט במידותיו של טייסון, אבל ההפרש הקטן שביניהם גרם לו להחליט שעדיין מוקדם מדי לקרוא עליו תיגר, ואם כן, אז לפחות כשהוא לא היה בשטח. את אמבולה מצאנו מתחבא מתחת לשיח - מותש מציד. שתי האימפלות שהוא צד שכבו רגועות (נו - מה?) על העץ, הרחק מלסתות הבוזזים הפוטנציאליים.

אמבולה. מותש אחרי ציד

הג'יפ שיפר עמדות כדי לאפשר לנו להגיע לזווית צילום טובה ומתאימה, מכיוון שכמעט מכל זווית הוא היה מוסתר בתוך השיח. לבסוף מצא ווין את הזווית הראויה. לאחר כחצי שעה שבה מיצינו את כל הפוזות האפשריות הבהיר לנו אמבולה שהוא לא מתכוון לזוז משם, והחלטנו להניח לו.

לאחר ארוחת הצהריים קרוב למנחת המטוסים זיהינו לביאה בודדה, שנראתה במצב פיזי עגום. להבדיל מן הנמרים, שרגילים לחיות לבדם, ופיתחו שיטות ציד עצמאיות, ללביאה בודדה אין עתיד ורוד. ראשית – התקרבות ללהקה קיימת מסוכנת עבורה, שכן סביר שהיא תתקבל בקבלת פנים כואבת שעלולה להסתיים במוות. לביאות לא מנוסות בציד עצמאי, וסיכוייה להתעבר אפסיים.

שהינו אתה בזמן שהיא ניסתה לצוד אימפלה. עצוב שהתוצאה הייתה כמעט ידועה מראש, כישלון חרוץ. התאכזבנו לא רק מפני שלא ראינו ציד אלא גם כי המראה שלה העיד על כך שחוסר ההצלחה מלווה אותה כבר זמן לא מועט. היא הייתה מוזנחת, מלאה קרציות ועלובה למדי.

הבוקר האחרון התחיל ברגל ימין. בעודנו נוסעים על דרך הכורכר הגיח לפתע מהשיחים הנמר מפופונייה עם ארנבת בפיו. היינו מופתעים מההופעה שלו, ויותר מזה מהעובדה שמיד אחריו הגיחה ספארי, אחת הנמרות המבוגרות בשמורה. את ספארי קל לזהות, שכן היא עיוורת בעינה הימנית. אף אחד מהריינג'רים לא יודע כיצד היא איבדה את העין, אבל מניחים שזה קרה במהלך עימות עם אחד הזכרים. סברה אחרת, שנראית יותר ראלית, היא שנחש ארסי התיז ארס לעינה, והיא התעוורה.

ספארי התהלכה לה כמה מטרים מאחורי מפופונייה, לא מעזה עדיין להתקרב. תהינו מה הצעד הבא; אולם מפופונייה נעלם לכמה רגעים בין השיחים הגבוהים, ולפי הרעש שבקע משם נראה שהוא לא מתכוון לחלוק את השלל עם ידידתו. המשכנו לעקוב אחרי הצמד עד למנחת המטוסים, שם בלי התראה מוקדמת (לפחות לא לנו...) הם החלו להזדווג, פעמיים בתוך דקות ספורות.

בלי ספק המסע הזה היה חוויה מתקנת לשני אלה שקדמו לו; הטבע ידע להעניק את המיטב, ואני, לפחות כך קיוויתי, הצלחתי להוציא ממה שהוגש לי את המרב שאני יודע. המוניטין של השמורה הצדיקו את עצמם, ולחובבי הנמרים – זה המקום.

• את כל התמונות בכתבה צילם דני לרדו - באתר שלו יש עוד המון
• הכתבה פורסמה בגיליון יוני של הירחון "טבע הדברים"