רימונים ברחוב צפניה

שלושה שבועות לפני ראש השנה נאספו ברחוב צפניה הירושלמי רימונים מהסוג האחר. בשעת ערב מאוחרת התחדשו שוב הקרבות בין המשטרה לחוליגני כיכר השבת. הפעם התירוץ שונה. לא היה זה חניון קרתא, אלה מותו של חוסה חרדי בידי פלסטיני. רק היה חסר שהמשטרה תתעקש על נתיחת הגופה והאות ניתן. עשרות בחורים צעירים שחיפשו תעסוקה, רצוי באוקטן גבוה, החלו להציף את הרחוב. מפגש כועס שהסתיים בארבעים פצועים.

הטרגדיה הקשה עוד תיזכר כנקודת האל-חזור. חוליה חשובה בשרשרת העימותים הבלתי נגמרת בין בריוני הרחוב החרדי למשטרת ישראל, בעיקר לאור עליית המדרגה המשטרתית בהתמודדות עם המתפרעים - רימוני הלם וגז מדמיע. אלה האחרונים, מסמנים יותר מכל את הידרדרות מערכת היחסים העדינה שבין החרדים בירושלים לשומריה, משיתוף פעולה והידברות לקרב גלוי וחסר בושה.

העימותים הנקודתיים בין אנשים מוגדרים מאוד ובין המשטרה, הפכו באחת לכוחות החוק נגד החרדים כולם. ממחוזות שקטים בעלי שיעור פשע אפסי, בהתאם לנתוני המשטרה, הפכו החרדים בירושלים לכאב ראש אחד גדול.

המגזר, שבימים כתיקונם נמנע מכל גילוי אלימות, לא מבין עדיין איך קומץ פוחזים הפך את שכונות העיר לאתר לוחמת גרילה במשטרה. הפעם, בניגוד לעבר, נפגעו בעימותים גם חפים מפשע. ילדים קטנים שנתקעו ברחוב עם פרוץ המהומות חטפו אבנים גם "מאש ידידותית". עוברי אורח תמימים שחזותם החרדית סימנה אותם, בניגוד לרצונם, עם המשתוללים היו על הכוונת המשטרתית. גם חובשים-מתנדבים מהקהילה, שהגיעו לטפל בפצועים, חטפו ריקושטים. המשטרה מצידה, איבדה את הצפון והמצפון. שוטרים החלו בנהיגה פראית לתוך המון אדם זועם ויותר מאחד גמר את הערב מתחת לגלגלים. כי באותו רחוב חשוך, כל כיפה שחורה הייתה מטרה.

כשצפיתי בתמונות האספסוף המתפרע ברחובות ירושלים עלתה בי שוב ושוב השאלה, מה עם הרבנים? מלבד רבני 'העדה', הפלג המיליטנטי בהפגנות ירושלים על פשקוויליהם ורמקוליהם, שקראו לציבור לבוא ולהצטרף, רוב מנהיגי המגזר החרדי הורו איש איש לעדתו שלא לקחת חלק במאבקים ברחובה של עיר. אך התמונות בשטח מראות כי ישנם גם מי שעשו דין לעצמם. הטאבו הגדול ביותר של אדם חרדי באשר הוא, ציות לקול רבנים נישבר. פרחחי הבירה כבר הצביעו ברגליים, באבנים ובפחים נגד.

אז מה הפיתרון?

לשבת חצי מהזמן בניידת מבוהלים מההתקהלות וברגעים קריטיים לאבד עשתונות ולירות לכול עבר. המודיעין המשטרתי צריך היה מזמן להיכנס לעובי הקורה ולעצור את "המוחות" מאחורי אותם בחורים חמומים. ועד שאותם אלמונים, המושכים בחוטים, לא ישבו בכלא, יהיו תמיד נערים טיפשים שיסכימו לשמש "בשר תותחים" לרימוני המשטרה. גם הדלת המסתובבת "במגרש הרוסים" של עצור בא ועצור הולך לא ממש תורמת לתחושת ההרתעה.

יעזור מאוד אם מפכ"ל המשטרה והשר לביטחון פנים יהיו בקשר הדוק ורציף עם מנהיגי הציבור החרדי. במקום עם אותו פלג קטן וקיצוני שאנשיו מנפנפים אותם באלגנטיות מכל המדרגות. חתירה להסכמה עם רבנים ואנשי ציבור תביא להרגעת השטח, שיעשה ברוב המקרים בעצמו את עבודתה של המשטרה.

בסוגיית נתיחת הגופה רצוי ובהקדם לגבש נהלים ברורים, בשיתוף עם הרבנים החרדים והרבנות הראשית. יש מקרים רבים בהם ניתן להסתפק בבדיקה חיצונית או לוותר על העניין כולו. המשטרה (וזה מתוך התנסות אישית וכואבת), ששה להרים את האזמל בקלות רבה מדי. מה שמונע ממנה את יכולת ההתעקשות בסיטואציות בהן הדבר אכן נחוץ. במקרה הנוכחי, לא ברור אם לאחר שהרוצח נתפס, הודה ושיחזר את המעשה, היה מקום להפגין שרירים ולהמשיך ולדרוש נתיחה בכל מחיר.

לסיכום: תושביה החרדים של הבירה יהיו שמחים אם המשטרה תשליט סוף סוף את שלטון החוק על כלל העיר ירושלים. ושרימונים - ערב ראש השנה - יסמנו ישיבה חגיגית בצוותא ולא סימן לתפוס מחסה כי המשטרה שוב יורה.