שיעור במנהיגות

שאול, המלך האהוב על העם וגם עלינו - הקוראים בתנ"ך, מקבל משימה קשה ובלתי פופולארית: להשמיד את עמלק ולא להשאיר לו זכר. הוא אכן מכה בעמלקים, אך הוא והעם "חומלים" על מלכם אגג, בנוסף לצאן ולבקר. בעקבות כך, אלוהים מורה לשמואל הנביא להדיח את שאול מהמלוכה. התנ"ך לא מסתפק בציון ההחלטה, ומבקש להסביר לנו את פשרה. זאת משום, שידועה אהבת העם לשאול, ויש מקום לטעון כי טעות זו אינה מצדיקה הדחה ואף ניתן לתקנה. במידת הצורך, עדיין ניתן היה להשמיד את הצאן והבקר וגם את אגג מלך עמלק. אולם, כדי שניכנס לעומק העניין, מביא אותנו התנ"ך בסוד הדיאלוג שמתנהל בין שמואל לשאול:

שאול: "ברוך אתה לה', הקימותי את דבר ה'". כבר כאן אפשר לראות, ששאול מנסה לייפות את המציאות, אף שלא בדיוק קיים את דבר ה'.

שמואל: "ומֶה קול הצאן הזה אשר באזני?"- כלומר, 'אני שומע "מֶה", אדוני המלך, מה ההסבר?'.

שאול: "מעמלקי הביאום". כאן, בשתי מלים אלו, נתערער מעמדו של שאול בעיניי כקורא. שאול תולה את האשמה בנושא סתמי שאינו ניתן לאיתור, ובכך הוא סבור שהוא מגלגל את האחריות מעליו. מה פירוש "הביאום"? אנחנו שואלים. היכן היית אתה? שכחת שאתה מלך? או שמא אינך ראוי לתפקיד?!

ככה לא נוטלים אחריות

שאול מבין שדבריו עלולים להכשילו, ומוסיף חטא על פשע: "אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר". הייתה מין אווירה כזאת, הוא מסביר. בכלל, הייתה התלהבות דתית, והעם חמל על מיטב הצאן והבקר, לא כדי להתעשר משלל עמלק חס וחלילה, אלא - "למען זבוח לה' אלוהיך". זוהי טעותו. אותה הטעות שנגדה יצאו נביאי ישראל וחכמיו בכל הדורות: המחשבה שהפולחן הוא המעשה העיקרי ביהדות, ולא הערכים והמעשים הנובעים מהם.

המלך האהוב - שזה מכבר הכה את הפלישתים הצוררים, ואף הכה את עמלק – אינו ראוי למלוך, לא רק בעיני האלוהים ונביאו, אלא אף בעיני הציבור- זאת מפני שאינו נוטל אחריות.

השקפת עולם התנ"כית יודעת לומר לנו בפרוש, שהטעות והחטא הם אנושיים. האחריות מתבטאת בחובה להימנע מטעויות, ובחובה להודות בהן ולשאת בתוצאות.

דוד המלך חוטא חטא כבד אף יותר: "את אוריה החיתי הרגת בחרב, ואת אשתו לקחת לך לאישה"- אומר לו נתן הנביא. וכדי שלא יוכל דוד להצטדק- כאותה אמירה מכוערת כשהגיעה אליו הבשורה על מות אוריה: "כזה וכזאת תאכל החרב". כלומר, אני איני אחראי לעניין- מוסיף נתן: "ואותו הרגת בחרב בני עמון"- חרב האויב שהרגה אותו, הופעלה על ידך. דוד אינו מנסה להצטדק, ואף אינו מנסה עסקת טיעון: "חטאתי לה'", הוא אומר מיד, ובכך מציל את מלכותו יחד עם מנהיגותו, אך לא את גורלו האישי. דוד משלם מחיר כבד: "לא תסור חרב מביתך".

בנו

הראשון מבת שבע מת, בנו אבשלום מורד, והרי אין בכך פלא - הוא התחנך על ידי אב שעד לשלב זה, חשב שהכל מותר למלך. כדי לשמר את מלכותו- שעלתה כל כך ביוקר- הוא נאלץ לצאת למלחמה בבנו, ולהיות עד להריגתו. הוא נעשה תלוי יותר ויותר בחבורת הלוחמים הבעייתית הסובבת אתו. בערוב ימיו, קושר נגדו בנו השני האהוב, אדוניה. דוד מבין שמלכות בנו שלמה, תיכון רק אחרי מרחץ דמים, אך הוא ממשיך לתפקד כמלך וכמנהיג. מנהיגותו מלווה את עם ישראל לדורותיו ומהווה את חלומו לאחרית הימים.

ד"ר אביעזר ויס הוא ראש המכללה האקדמית לחינוך "גבעת ושינגטון" ובעבר מנהל התיכון הדתי "צייטלין"