להשיג בירוק זית
ערכנו מבחן דרכים למרכבה סימן 3 ו־4. רוצים להתערב שגם הפעם יהיה דפקט שיגיב ב"האימפרזה שלי אוכלת אותה בלי מלח"?
"אתם רואים את זה?", שאל אותנו קצין הבטיחות של ההדגמה וסגן מפקד מדור אשכנזים גבוהים ורזים, והצביע על הטנק העצום שמולנו. "זה יכול להרוג אתכם". הוא לא אמר את זה בעצב; באופן בלתי מוסבר, הוא נראה מאוד גאה בעצמו כשציין את זה.
"טוב, אז אל תירו עלינו", אמרנו את מה שנראה מובן מאליו דרך עיניים אזרחיות.
"אתם לא מבינים", הוא ענה. "כשתהיו בפנים, תיזהרו לא לגעת בכלום. כל דבר בטנק יכול להרוג אתכם. המשמעת מאוד חשובה כאן".
משמעת זה אנחנו, אז ציפינו לחלק בתדריך שבו מסבירים לגבי מה אמורה להיות לנו משמעת, אבל זה היה משפט הסיכום שלו. מתוך הנחה שהוא פשוט התכוון למשמעת באופן כללי, כיבינו את מה שהיה צריך לכבות.
"רציתם אצבע, קיבלתם כל היד"
את ההדגמה הראשונה ליכולות של המרכבה סימן 4 ו־3 ב"ז (ראשי תיבות של "ברק זוהר", שזה קוד צה"לי ל"איזה באסה, למה הם קיבלו סימן 4?") קיבלנו בהתאמה מחטיבות 401 ו־188. כלומר, אנחנו עמדנו במגדל התצפית שחולש על אחד משטחי האש ברמת הגולן, ומי שבאמת יודע להפעיל את המרכבות מעך איתן את השטח בקצב שנראה מהיר מדי לחיות ששוקלות יותר מ־60 טון.
אי אפשר להגיד שהן יפות, אבל קשה להוריד מהן את העיניים. מפלצות פלדה שטוחות שגוהרות על הקרקע ב־1,500 כוחות סוס של דיזל V12, חותכות ב־45 קמ"ש אדמת בזלת עשבית ויבשה, ורוצחות בולדרים שמבט אחד שלהם עוצר דיפנדר או האמר. אלה שתיים מהבהמות הכי קשוחות שראינו אי פעם, ואתם מדברים פה עם אנשים שצפו פעם במשחק של האחיות וויליאמס. העניין הוא כזה: אפילו אם תסובב את הראש ותקלוט מרכבה שעומדת להרוג אותך בעוד שנייה, תתקשה להתעלם מכך שמדובר בחתיכת דבר מגניב.
"טוב, תעצור רגע ונשאל"
הוא פשוט שריונר שאכל קצת שעועית
אחרי ששני הצוותים סיימו את נוהל שופוני - שכולל גם פליטת עשן שחור, מיסוך לבן, ולפי מה שהבנו מהפרצוף של המפקד שירד מהטנק אחרי הטען־קשר שלו, גם נוד - הגיע תורנו לבחון את הכלים. כדי להיכנס למרכבה זוחלים פנימה מאחור לתוך מסדרון צר שמתחיל במרכז הפגוש האחורי, ומספיק בדיוק לאדם אחד שלא אוכל הרבה. בכלל, בפנים מתברר שטנק זה דבר גדול רק מבחוץ.
התא המרכזי, שמכיל את המפקד, הטען־קשר והתותחן, הוא חלל עגול ותחום פלדה בגודל מטר וחצי על מטר וחצי על מטר וחצי. את מרכזו תופס סדן התותח, שלא כדאי לך להיות מאחוריו כשהוא מופעל. אבל ברגע שהמרכבה מתחילה לנוע, הנוכחים לא יכולים לנצל אפילו את המרחב הפנימי המצומצם הזה: רצפת התא וכל החלק העליון שלו - הצד הפנימי של התובה - מסתובבים כמו מפרק של אוטובוס ארוך, ב־360 מעלות וב־360 שנות אור לדקה. אם אתה מציב איבר כלשהו מחוץ למתחם שלך, הטנק ייקח אותו.
בילינו בעמדות הטען־קשר בשתי המרכבות.
בסימן 4, על האלקטרוניקה והדיגיטציה שלה, שוררת אווירת ניכור קלה עד בינונית. היא כמעט מתוחכמת מדי: את הטעינה הידנית החליפה מערכת אוטומטית, וגם מקלעי הגג כבר לא דורשים מגע אנושי, כך שלרגע נדמה שהשאירו
בה את הטען־קשר רק בשביל הכיף. אבל גם המון כיף לא השאירו לו אחרי שביטלו לו את החור ההוא בגג (מינוח מקצועי), והוא נאלץ להיצמד בזמן הנסיעה לקיר הפנימי, עם נוף לקיר ממול.
טוב, באמת כדאי שנדבר על חוויית הנסיעה. ובכן, אם המרכבה נראית מבחוץ כמו מכבש גומא הרים, מבפנים היא מזכירה רחפת: מכיוון שאתה צופה רק בפלדה מסתובבת, אין בהתחלה שום תחושת מהירות במובן המקובל של המילה. אבל ההתקדמות המחושבת והאגרסיבית של הטנק מוגברת כל כך בתוך התא האטום, שיש תחושה אדירה של תנועה. מה שכן, ייאמר לזכות מערכת הזחלים והקפיצים שהיא לא מעבירה שום זעזוע פתאומי, או מראה איזשהו קושי להתמודד עם תנאי השטח; היא רק משמיעה המולה תמידית שמזכירה שואב אבק בגודל של פירמידה. ועדיין, הקלט החושי העיקרי הוא של תנועה אלימה שמנענעת אותך קדימה ואחורה בעודך אוחז בידית הביטחון ומנסה לשמור על שיווי משקל כמו נחום תקום לשמירה.
חוץ מהרעש אתה שומע דרך האוזנייה פקודות בלתי פוסקות שמפקד הטנק - מי שנהנה מזווית הצפייה הטובה ביותר - משגר אל הנהג, שמעורסל מקדימה על הכיסא הנוח היחיד בסביבה. "ייצוב, ייצוב, שמאלה חזק, שמאלה חזק, ייצוב, שמאלה חזק, שמאלה חזק, תן, תן, תן, עצור. עצור. עצור אלכס, עצור! עצור! תרגולת התהפכות!", שזאת תרגולת מבצעית שבה הנהג מדומם מנוע, התותחן מסובב את הקנה לכיוון ההתגלגלות והעיתונאי משתין על עצמו.
"הייתי צריך כבר להוסיף לגימור GLX"
האדם שבטנק יסתדר כבר
למרכבה החדשה לא חסר אבזור. מדובר במכונה מודרנית שדומה לגאן־שיפ קרקעית, ויכולה לעשות דברים מדהימים שרובם מסתיימים בכך שמישהו מתפזר
לאטומים. היא מפנקת את השוכנים בה במד טווח לייזר חדיש, מרגמת 60 מ"מ פנימית דור ב' שחוסכת חשמל באמצעות פצצות תאורה, כוונת מפקד עצמאית מיוצבת, מד נטייה, מערכת בקרת צריח חשמלית והתראה אלקטרומגנטית מתקדמת. תשכחו מחימום ומקירור מושבים: כאן יש מזגן שמחובר בצינור לאזור הביצים ומסנן פרט לפיח גם אב"כ. מחשב דרך אין, אבל יש מחשב בליסטי דינמי. יש גם מצלמת רוורס ומצלמת קדימה, והיא מצוידת בכמה טלוויזיות עם מסך שטוח. בקיצור, חללית. חוץ מהנדסת האנוש, שהיא יותר בכיוון של לאדה.
אומרים לנו שבטנק, להבדיל ממכונית, המונח "הנדסת אנוש" מתייחס בעיקר לשרידות הצוות ופחות למיקום של הכפתורים של המערכת - ובכל הנוגע לשרידות, אין למרכבה מתחרים. אבל לנו עדיין הציקו כמה פרטים. למשל, במרכבה סימן 3 עדיין נהנה הטען מהחור ההוא בגג. אבל כשהוא מוציא את הראש מהחור, הוא אמור לעמוד על כיסא פלסטיק קטנטן - שנמצא, אנחנו מזכירים, עמוק בתוך תובה מקפצת - ולחבק פנס פלדה נוקשה מאוד וכואב נורא. תע"ש, על ידית שמעתם? (ולא שבפנים יש יותר מדי ידיות ומשטחים רכים להישען עליהם. אנחנו מניחים שעם כל הטלטלות והפלדות, החבר'ה שבתוך הטנק פשוט נעשים די קשוחים די מהר).
אפרופו החור, האווירה משתנה לגמרי כשפותחים את הגג ומוציאים את הראש החוצה. ההרגשה הקלאוסטרופובית נעלמת, ובמקומה באה תחושת אני מלך
העולם ויש לי כלי ענק. מצד שני, הנדסת האנוש של החור היא אחד החלקים הבעייתיים במרכבה: אם אתה רוצה למשל להיכנס פנימה במהירות ולסגור את החלק ההוא שסוגר את החור ההוא בגג, אתה עדיין צריך להוציא את הראש החוצה ולמשוך את כל ה־24 טון שלו בעודך מחזיר את הראש פנימה מספיק מהר כדי שה־24 טון לא יערפו אותו. זה לא תענוג, אבל הכל נשכח כשיורים עליך ואתה מגלה שאתה לא מת.
גם הטיפולים הם לא בדיוק תענוג. המרכבה אמנם מגיעה עם אחריות לכל החיים, אבל היצרן מצפה שתשתתף בתחזוקה השוטפת, שכוללת יותר גריז ממהדורת "אולפן שישי" עם יאיר לפיד. יש האומרים שזה לא כל כך נורא, אבל מי שאומר את זה משרת בצבא הסורי בתור מאפרה.
אם אתם בשוק האיירון מן, כדאי שתדעו שלמרכבה יש כמה מתחרים. הרציניים הם ה־M1A2 SEP האמריקאי, הלאופרד 2E הגרמני והצ'לנג'ר 2E הבריטי, אבל אסור להתעלם גם מסדרת ה־T הרוסית, מה־Type 99A2 הסיני ומה־Leclerc 10 הצרפתי, היחיד שמתוכנן לעבור את ה־70 קמ"ש ברוורס. חלקם מציעים דגמים מותאמים לשטח עירוני צפוף, מדברי וטכני או ממוקש ומתפוצץ. אבל טנק
ביבוא אישי מחו"ל זה בוכטה כסף, ולצערנו, באזורנו ניתן להשיג חוץ מהמרכבה רק את ה־M1A2 מהמצרים. ובטוח יקרעו אתכם במכס.
מהניסיון המצטבר שלנו, שכולל לפחות שעה וחצי על מרכבות ושעה במוזיאון לטרון, המרכבה היא מקרה נדיר של רכב מקומי שיכול להתחרות ברמה העולמית ואפילו לנצח; מבחינתנו היא שווה כל גרוש מהיותר מ־20 מיליון שקל לחתיכה (לפי לוי יצחקים זרים) שמבקשים עליה. אבל אנחנו בטוחים שבשבילכם יסכימו להמיר את זה בשלוש שנים.