שוב ספורט בערוץ הראשון?

ההחלטה של רשות השידור לרכוש את זכויות השידור של המשחק המרכזי בליגת העל, עוררה גל של מחיאות כפיים כמעט מקיר לקיר. אין כמו שידור משחק כדורגל, שמעורר מיצים מיגדריים ומייצר אחווה בין פקידים באוצר, חברי מליאה, השר האחראי על רשות השידור ועורכים בעיתונות היומית. הכותרות החמיאו לרשות השידור: "יש תמורה לאגרה", ואילו באוצר הזדרזו להבהיר שאין הם מתערבים בהוצאות הרשות.

האמנם? במסע השיווק המוצלח של ההחלטה לרכישת זכויות השידור מהתאחדות כדורגל, הופרחו שלושה טיעונים עיקריים:

1. המחיר אינו גבוה: לפי פרסומים עיתונאים, הרשות תשלם תמורת זכויות השידור למעלה מ-15 מיליון שקל. חסויות ו"תשדירי שרות" של טוטו עשויים לכסות כמחצית מן הסכום. גם תוכניות חלופיות בזמן השידור עולות לא מעט כסף, והן מקזזות מעלות הזכויות. אם כך, כיצד קברניטי הערוצים המתחרים, 2 ו-10, ויתרו על זכויות השידור? או שמא המספרים הנמסרים לציבור אינם מדויקים? האליבי מוכן מראש ומוכר היטב: התחשיבים המוקדמים היו אופטימיים מדי.

2. גם ספורט הוא תרבות: אין ספק בכך. אלא, שההחלטה להקציב סכום של מיליוני שקלים לשידורי ספורט, ממש כמו בעבר, עשויה ללמד שיש כסף ברשות השידור ויותר מדי גורמים אינטרסנטיים מתעלקים עליו. הכל עניין של סדר עדיפויות: מזה שנים הפסיקה הרשות כמעט לחלוטין לתמוך בתעשיית הקולנוע. קונצרטים של מוסיקה קלאסית מזוהים עם ימי אבל וזיכרון. אבל כמה סרטי תעודה יכולה היתה להפיק הרשות ב-15 מיליון שקלים?

העדפת שידורי ספורט אינה מקרית ויש לה מסורת עשירה, במיוחד ברשות השידור. לכאורה, שידורים אלה זולים יותר, מניבים רייטינג מיידי, והעיקר: מכסים על התפוקה הצנועה בערוץ 1. אין צורך בתחקיר ממושך, בתסריט מוצלח או בבמאי מוכשר. למשל, מי שמביים קונצרט אמור לקרוא תווים ולו רק כדי לכוון מצלמות לכלים המנגנים. במגרש הספורט, הדרמה מובטחת מראש בזכות עימות בין הנבחרות.

אלא שמשדר ספורט מתכלה מייד ממש עם תום השידור. רק פעם אחת ניתן לשדר משחק ראשי בין בית"ר ירושלים לבין הפועל תל אביב. לעומת זאת, דרמה מבוססת על ספר של אהרן אפלפלד או סרט תעודה על נחום סוקולוב ניתן לשדר מספר פעמים, כל פעם עם חסויות ו"תשדירי שירות".

3. הציבור רוצה כדורגל: הנימוק שהגיע מיולי אדלשטיין, השר האחראי על ביצוע חוק רשות השידור, מסגיר את התפיסה השגויה של שידור ציבורי. בניגוד לשידור המסחרי סמוך רייטינג, בשידור הציבורי לא שואלים מה הציבור רוצה, אלא מה הוא צריך. רק בעלי חזון והבנה לשידור הציבורי ותפקידיו בדמוקרטיה מסוגלים להציג את השאלה הנכונה ולהשיב עליה. ואם כבר עלתה השאלה, אכן הציבור רוצה רשות שידור עובדת, פורייה ומשדרת איכות. זוהי התמורה המשמעותית לאגרה.

היו ימים בהם בישיבות ממשלה ביום ראשון התנהלו דיונים סוערים על כתבות התחקיר ששודרו ביומן בערב שבת. אמנם, אז היה ערוץ 1 מונופול, אך נועז ונאמן לייעודו המקורי.

פרופ' דן כספי, המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון, לשעבר חבר בוועד המנהל של רשות השידור.