"עבור הישראלים - מאבק האתיופים לא סקסי"

סערת שילובם של התלמידים האתיופים בבתי הספר הדתיים בפתח תקווה העסיקה השבוע את שר החינוך, רבנים ואת התלמידים שעמדו בעין הסערה - אבל נראה שבציבור הרחב לא היו רבים שהתגייסו מיוזמתם לסייע לתיקון העוול.

האדישות הציבורית כלפי האפליה המקוממת השאירה את בני העדה האתיופית לבדם במערכה.

"חוץ מההתבטאות של בעלי תפקידים כמו ראש הממשלה ונשיא המדינה, הציבור הרחב היה פאסיבי", אמר יושב ראש נציגות הארגונים של יוצאי אתיופיה, רוני אקלה.

לדבריו, הציבור שמיהר להתגייס לסוגיות חברתיות אחרות כמו הרצח במרכז ההומו-לסבי וגירוש ילדי הפליטים - פשוט בחר להתעלם מהעובדה שילדים הורחקו מבית ספר בשל מוצאם בלבד. "אמנם היו כאלו שהגיעו להפגנה שארגנו בפתח תקווה אבל היינו מצפים שתהיה נוכחות מאסיבית כמו בהפגנות הגדולות של הקהילה ההומו-לסבית. אם האפליה הזו הייתה מתרחשת באירופה נגד יהודים כולם היו צועקים ומפגינים, אבל כשזה מגיע לעולי אתיופיה זה מעניין רק מספר מצומצם מאוד של אנשים.

הפתרון נמצא, אבל ההשפלה לא תימחק (צילום: חגי דקל)

"זה מצער מאוד, כי בסופו של דבר זאת לא בעיה של הקהילה בלבד. זו בעיה חברתית קשה של כלל המדינה. לא אני צריך לעמוד מול הגופים האלה ולהילחם - זאת בעיה של כולנו ובמקרה עכשיו אנחנו אלו שנלחמים בה גם בשבילכם", הסביר. 

עם זאת, אקלה מציין כי זכה לראות גם את צדו השני של המטבע. "הרבה אנשים פונים אלינו, רוצים להתנדב, לעזור ולהשפיע. גם התקשורת עשתה את שלה וטיפלה בנושא בצורה ראויה ואינטנסיבית. אבל עדיין, ברמה החיצונית נראה שלראש הישראלי מאבק אתיופים זה לא סקסי. אסור להפלות עובדים זרים, אבל כשזה מגיע לאוכלוסיה בתוך העם עצמו הציבור לא מביע את דעתו. זאת פצצה מתקתקת ועם הרשויות והציבור הישראלי לא יטפלו באפליה הזו, המחאה שהייתה פה בעקבות פרשת תרומות הדם ב-1996 תהיה רק ההתחלה", הבהיר. 

חגי מטר, פעיל חברתי בולט שמרבה להפגין נגד בניית גדר ההפרדה וגירוש ילדי העובדים הזרים, מסתייג מאפליית האתיופים אך מודה שהוא וחבריו לא הקדישו מאמצים לפתרון הבעיה. "אני אישית לא הייתי מעורב, כי אני פעיל עכשיו במספיק מאבקים ובטח שלא אכנס לאחד שזכה לברכת נשיא המדינה בעצמו, כך שהוא כבר זכה לתמיכה ממסדית. מצד שני אני כן שומע על יותר ויותר אנשים שכן מצטרפים למאבק של האתיופים בישראל".

"יותר מגניב להצטרף למאבק העובדים הזרים"

מטר מסביר כי כמו בכל תחום אחר, גם במאבקים חברתיים יש צורך בקשרים. "המעורבות המאוד רחבה של פעילים בנושאי העובדים הזרים, ערביי ישראל והפלסטינים היא תוצאה של שנים. המאבק האתיופי לא יצר מספיק קשרים פוליטיים ולא נעשו מספיק מאמצים כדי לקשור אותו. רבים היו שמחים להגיע להפגנות של אתיופים אבל הם בכלל לא יודעים מתי הן מתקיימות ולא מכירים את האנשים המעורבים". 

ליאור כהנא, תלמיד תיכון בן 16 מהיישוב מיתר, התקומם מהאדישות. "הסיפור הזה מאוד הפריע לי ברמה האישית. איך במדינת ישראל שאמורה להיות מדינה דמוקרטית יש כזאת אפליה גלויה?", תמה. 

דבריו של נשיא המדינה, שמעון פרס, שקרא לנוער לצאת ולהפגין, דירבנו את כהנא, ויחד עם ידידתו מאיה אורה מקיבוץ בית קמה החליטו לעשות מעשה. "החלטנו לקיים הברזה המונית מיום הראשון של הלימודים ובמקום זה ללכת להפגין מול בתי הספר הפרטיים בפתח תקווה. הקמנו קבוצה בפייסבוק והזמנו 1,700 אנשים", סיפר.

אולם 24 שעות לאחר מכן, רק 60 בני אדם אישרו את השתתפותם. עם הזמן גם המספר הזה צנח ולבסוף לא נותרו יותר מ-20 מפגינים שהתחייבו להגיע. "אם מורידים את כמות ההברזות של הרגע האחרון - לא נשארים מספיק אנשים. כנראה שפחדו להתחייב או שאתיופים פשוט לא נוגעים להם. יותר מגניב להצטרף למאבק של עובדים זרים - זה שמאל תל-אביבי כזה. פה אנחנו מדברים על אתיופים שכנראה לא מעניינים מספיק", ניסה להסביר.

"החברה הישראלית - גזענית וסקטוריאלית"

יושב ראש האגודה לזכויות האזרח, עו"ד דורי ספיבק, מסכים עם הטענות אך מדגיש כי מאבקי זכויות אדם הם איטיים, ואינם מתרחשים בן-לילה. "התמונה מורכבת, ולאו דווקא קשורה לעדה האתיופית. לפני כשנתיים טיפלתי בתיק של בחור אתיופי שלא הורשה להיכנס למועדון ודווקא הרגשתי תמיכה מאוד חזקה בקרב הקהל הרחב. איכשהו כשזה נוגע בענייני חינוך להבדיל מעניינים אחרים, הציבור לא מספיק מתגייס למאבקים.  

נותרו לבדם במערכה. מפגינים אתיופים (צילום: גיל יוחנן)

"החברה הישראלית נגועה בגזענות מאוד קשה, ועם הזמן אנחנו עדים רק לעלייה במגמה. אנחנו נהיים יותר בעיתיים, יותר גזענים והגילויים לכך נראים על ימין ועל שמאל. זה לא מופנה רק כלפי אתיופים - אתה

רואה את הציבור הישראלי יוצא במאבק לטובת הערבים הישראלים? הציבור נהיה יותר ויותר סקטוריאלי, ועד שהוא לא מקבל פטיש בראש הוא לא מתעורר", האשים.