הסטטוס קוו מת מזמן
החילונים מרגישים שנכנסים להם לעצמות, החרדים קובלים על כרסום מתמשך מצד "שלטון אנטי-דתי כובש" - והכל מתפוצץ בירושלים. איך התחיל הסטטוס קוו, למה הפך רלוונטי פחות ופחות וכיצד בכל זאת אפשר להמשיך לחיות כאן יחד? סופר, חוקר ורבנים מחפשים תשובה
זמן קצר לאחר הקמת המדינה נפגש דוד בן גוריון, עם הרב אברהם ישעיה קרליץ (החזון אי"ש), מגדולי הרבנים במאה ה-20. בפגישה דנו השניים באופן בו יחיו זה לצד זה דתיים וחילוניים במדינת ישראל. הם היו חלוקים: הרב המשיל את היהדות החילונית לעגלה ריקה המונחת על גשר צר, שחייבת לפנות את מקום לעגלה המלאה - הלא היא היהדות החרדית. ראש הממשלה מצידו גרס כי היהדות החילונית, אשר הקימה את המדינה, היא היא העגלה המלאה. כיצד יוכלו שתי העגלות לחצות יחד את הגשר, חשבו, מבלי שאחת תפגע ברעותה?
האירועים האלימים בירושלים בשבועות האחרונים הזכירו לכולם עד כמה צר הגשר, בו נדרשות לעבור העגלות. פתיחת חניון קרתא, פרשת "האם המרעיבה" וההתנגדות לניתוח גופתו של נרצח - כל אלה הציתו באחרונה מהומות, שהדגישו את עומק הפער וחוסר האמון, והזכירו עד כמה הכל שברירי כאן.
גם אם מאחורי המהומות בירושלים עומדת קבוצה קיצונית ואנטי-ציונית, שממילא לא קיבלה עליה מעולם את כללי הסטטוס קוו, הרי שהמהומות בירושלים חושפות גם תסכול עמוק בחברה החרדית כולה ממערכות השלטון. אובדן האמון הזה, חוששים רבים, יביא לפגיעה בלתי הפיכה במרקם היחסים העדין שבין דתיים לחילונים בישראל.
החיים חזקים מההסדר
ההסדר המכונה "סטטוס קוו" (בלטינית: המצב הקיים), הנוגע לצביונה של מדינת ישראל, הושג עוד לפני קום המדינה, חודשים ספורים לפני שהופיעו ראשי היישוב היהודי בפני ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם, שעתידה הייתה להכריע בנוגע לעתיד המדינה. ראשי היישוב רצו להציג חזית אחידה, ולשם כך ביקשו להגיע להסכמה עם מרבית הפלגים בחברה.
ההסדר שהושג עם אגודת ישראל הכיל מספר עקרונות העוסקים בחיים המשותפים, בהם יום השבת, כשרות, דיני האישות והחינוך. הסדר זה אפשר את שילובה של אגודת ישראל במוסד השלטוני בישראל, ומאז הוא הבסיס למרקם היחסים העדין בין הצדדים.
מאז שנים רבות חלפו, ורבים סבורים כי ההסדר איננו עומד במבחן הזמן, לאור ההתפתחות התרבותית והטכנולוגית בישראל ובעולם ב-60 השנים האחרונות, וכי אם ישראל מעוניינת לשמר את היחסים - עליה להנהיג הסדר אחר, רגיש ומתחשב יותר בשני הצדדים. כל זמן שהיא אינה עושה כן, כל אחד מהצדדים ממשיך לדרוך על יבלות רעהו, כשכל צד חושב שהאחר מצמצם לו את מרחב המחיה.
עימותים שנמשכים שנים
הסופר דב אלבוים סבור כי בכל הנוגע לחוקים השונים, הנוגעים ליחסי הדת והמדינה, ניתן לקבוע כי הסטטוס קוו נשמר, אך ברמה התרבותית - יש שינויים בלתי פוסקים. "עדיין לא מגייסים בחורי ישיבות לצה"ל, ובנות המצהירות על דתיות מקבלות פטור מלא; בשבת יש חוק של איסור פתיחת עסק; ישנה הקפדה על כשרות וחוקים בנושא דיני אישות. אבל בפועל, ישנה פריצה חילונית של קווי ההסדר".
לדברי אלבוים, "בתי המשפט לוקחים סמכויות של בתי דין רבניים בתחומים רבים. אזרחים רבים מתחתנים שלא על פי הרבנות, בתי עסק ותחבורה פתוחים בשבת, וגם בתחום הגיור, בתי הדין הרבניים לא מצליחים לעמוד בפרץ. המציאות חזקה יותר מכל מיני חוקים, ובפועל ישנה הטיה ממשית לכיוון החילוניות. החוק אולי לא השתנה באופן מהותי - אבל הגבולות והיישום משתנים כל הזמן".
מדינה לא-יהודית ודמוקרטית?
פרופ' מנחם פרידמן, מומחה לחברה החרדית, לא מאמין במושג "סטטוס קוו". "לדעתי, מעולם לא היה באמת סטטוס קוו, משום שהשינויים החברתיים לא פוסקים לרגע. מה שהיה רלוונטי לאז, לא רלוונטי היום. החילונים מרגישים שהחרדים נכנסים להם לעצמות, והחרדים מרגישים שהחיים במדינה הופכים חילונים יותר - ושניהם צודקים".
לדברי פרופ' פרידמן, "החברה הישראלית עברה תהליך של חילון מסיבי שאי אפשר היה לדמיין אותו בשנות ה-50 וה-60. הסיבות לכך טכנולוגיות וכלכליות - שינויים גדולים במוביליות ובאמצעי התקשורת הפכו חלק גדול מהשאלות, אשר בעבר הובילו למלחמה בין חרדים לחילונים, לבלתי רלוונטיות. מה זה משנה אם תהיה תחבורה ציבורית בשבת, אם ממילא לרובם יש רכב פרטי?"
בעבר, הוא טוען, בערה ירושלים על רקע פתיחת בתי קולנוע בשבת. אולם היום, איש לא עושה מזה עניין מיוחד. "הסיבה היא שגם הבידור והבילוי השתנו - אנשים ממעטים ללכת לבתי קולנוע, שכבר לא נמצאים במרכזי הערים, אלא בקניונים סגורים בשולי הערים. פעם זה היה בית מקדש חילוני, היום כבר לא".
התנגשות חזיתית ברחובות הבירה (צילום: AP)
החילונים, טוען פרידמן, לא זוכרים מה היה פה בשנות ה-50. "מבחינתם, כשהחופש לחיות כה גדול בזכות השינויים הטכנולוגיים, פתאום כשבולמים אותם - כשמחייבים אותם להתחתן באופן מסוים ולקבוע תאריך חתונה בהתאם לתאריך הווסת של האשה - הם מרגישים שמשתלטים להם על החיים".
הרב ישראל אייכלר, חבר הכנסת לשעבר מיהדות התורה, הוא הנחרץ והבוטה ביותר בדעתו על ההסדר המיתולוגי. "הסטטוס קוו מת, השאלה היא האם צריך להשאיר את המצבה כדי שיהיה זכר להסכמה לאומית כלשהי. זה שנים רבות ישנו כרסום חילוני מתמשך בהסדר עד לימים אלה, בו השלטון הפך לאנטי-דתי מחשש לאבד את ההגמוניה, והוא מתנהג ככובש גם כלפי האוכלוסייה הדתית".
לטענת אייכלר, "מאז שנחתם הסכם הסטטוס קוו לא הייתה אף חקיקה דתית שבאה לכפות על הציבור, מלבד חקיקה שתכליתה להגן על הכרסום החילוני. השאלה היא מה האלטרנטיבה לסטטוס קוו? בהיעדר הסדר שכזה, ישראל מפסיקה להיות מדינה יהודית והופכת לדמוקרטית בלבד, השייכת לכל אזרחיה. היא מאבדת את זכותה המוסרית להתקיים כמדינה יהודית".
כמו שמיכה מחוררת
הרב יעקב מדן, מהדמויות הבולטות בציונות הדתית, ניסח עם פרופ' רות גביזון אמנה משותפת, המציעה אלטרנטיבה מעודכנת להסדר הישן. "חשבנו שכמות הקרעים בשמיכת הסטטוס קוו - מחמת המציאות, מחמת מעצבי דעת הקהל ומחמת פסיקות בית המשפט - הביאה לצורך בשמיכה אחרת", הוא מספר.
אמנת גביזון-מדן התבססה על ההנחה, שהציבור הדתי מאבד את אמונו בבית המשפט העליון וחש שאינו מייצג אותו, וכי לא מסמכותו לקבוע בתחומים שונים הנוגעים לנושאי דת ומדינה. ומנגד - הציבור החילוני, שחש תחושת כפייה הנובעת מניסיונות חקיקה דתיים, אשר ביקשו לעגן בחוק נושאי דת ומדינה.
"אמון גדול במערכת השלטון מעולם לא היה לחרדים. כשמדובר במערכת המשפט והמשטרה, האמון שלהם מאוד מוגבל אחרי שנים של עימותים. חשדנותם לא הייתה בחלל הריק - בית המשפט קבע בשנים האחרונות מה כשר ומה לא בהסכם הסטטוס קוו, ועיצב את חיינו לפי השקפתו. הוא נטל את החירות לעצמו לקבוע מה החברה הישראלית צריכה ומה לא, מיהו ציבור נאור ומי לא. הסטטוס קוו נותר דל מאוד".
"הסטטוס קוו", מסכם הרב מדן, "היווה הסכם הפסקת אש, והפסקת אש עושים בין אויבים. אנחנו, לעומת זאת, סברנו שעלינו לחפש את המשותף הרב, כדי ליצור אמנה בין שותפים. הרי המדינה הזאת כמדינה יהודית היא של כולנו, שומרי מצוות וחופשיים כאחד".
בכל זאת פתוחים לשינוי
ולמרות הכל, הדוברים תמימי דעים כי הפערים - הקרע הגדול - ניתנים לגישור ואיחוי. ההתפרעויות האלימות בשבועות האחרונים, לדידם, הם שוליים קיצוניים שאינם מעידים על הכלל, הנאבקים על ההגמוניה במגזר החרדי.
"בניגוד לעבר, היום החרדים מרגישים שהם קבוצה חזקה מאוד, פוליטית וכלכלית. וכשקבוצה מרגישה חזקה כל כך, היא לא צריכה לעסוק כל הזמן במגננה", אומר אלבוים. "החרדים מרגישים הרבה יותר בטוחים בעצמם, ממה שחשו לפני 20 שנה. יש הרבה מאד שינויים, הם מאמצים טכנולוגיה ומשתמשים בה, דבר שלא היה עולה על הדעת. הם פתוחים לשינויים, ואין סיבה שלא יימצא מכנה משותף".
"המאבק בירושלים", מנתח פרופ' פרידמן, "הוא תוצאה של מאבק בין האנטי-ציוניים לבין מנהיגי היהדות החרדית המרכזית, זו שעשתה את האדפטציה המתאימה לעידן הנוכחי. המחאה מופנית בעיקר כלפיהם". ואייכלר מסכם: "אין לנו ברירה אלא להחיות מחדש את הסטטוס קוו, משום שהסובלנות היא הדרך היחידה שמאפשרת לחיות כאן".
לפנייה לכתב/ת 
