ציפור הנפש שלי

מה הדבר הראשון שאנשים שואלים כשיש לך תוכי? הם שואלים אם הוא מדבר, כי כנראה ציפור שלא יודעת להגיד איזו מילה, היא ציפור מקולקלת. הם גם לא מבינים – אם כבר חיית מחמד, אז למה לא כלב? מה כבר אפשר לעשות עם ציפור אם היא לא מדברת?

קוקי שלי גם מדבר. הוא קורא לי "קוקי", ולפעמים עושה את זה בטון מתחנף; הוא אומר "מה קורה", "קוקי יפה", "איפה זה", "כלאכבוד", ו-"שלו--ם". כשאני עצובה הוא מחקה את הצחוק המתגלגל שלי, ולא מפסיק עד שאני לא מחייכת בחזרה, וכשהוא מתעצבן הוא הולך למערכת וזורק לרצפה את כל הדיסקים לי, אחד אחד. אבל אף פעם, אף פעם - הוא לא מחקה אותי. הוא מדבר איתי.

(צילומים: שי רוזנצווייג)

קוקי שלי הוא תוכי מזן דררה ירוק ויפהפה, עם כתר ורוד-שחור מסביב לצוואר, עינים כחולות מעוטרות בפס כתום, והמון שארם. המון המון שארם. מארג החיים שלנו רקום כמו תפירת שתי וערב מהטוסט של הבוקר, ועד הליטוף של הלילה.

אני אוכלת קורנפלקס, הוא שותה את החלב מהצלחת; אני מתקלחת, והוא פורס כנפיים ומתמסר לטיפות המים בעיניים עצומות כאילו אנחנו באמזונס ולא בחדר אמבטיה קטנטן בדירה ליד השלישות ברמת גן. הוא אוכל את הקשה של הלחם ואני את הרך.

הוא התעקש (לפעמים בצרחות) לקבל פינוקים וליטופים בחזרה וסירב לאכול שקד, אלא אם כן לעסתי אותו קודם והוא שאב אותו מתוך פי כמו נשיקה. הוא גנב לי לקים מהארטיק ואכל איתי חביתה מהצלחת. הוא שבור לב כשאני נוסעת ופורץ בצווחות שמחה כשאני חוזרת. הוא מקבל אותי ב"שלו—ם" מצחיק וישר עף לתיק שלי לראות מה הבאתי לו. "תראו אותו", אמרו אנשים, "זה לא תוכי, זה כלב". בקיוסק שומרים לו את השקדים הכי יקרים ("השתגעת? כל זה בשביל תוכי?") כשאני מנגנת הוא עף על כתפי ושר איתי בזיוף נוראי.

12 שנים עם תוכי? נו באמת

בגילי המופלג, כך כולם אומרים, כבר היתה אמורה להיות לי מערכת יחסים אחרת, אמנם גם עם זכר, אבל קצת שונה. מערכת יחסים של 12 שנה עם תוכי? מה זה הדבר הזה? נו באמת. אנשים חושבים שזה לא בוגר. שאני איתו במקום להיות אשתו של מישהו. ואיך אנשים פותרים בדרך כלל יחסים שלא נראים להם מספיק "בוגרים"? הם מגלגלים איזה עין או שתיים וקוראים לך מטורללת (המנומסים רק חושבים את זה).

נעים מאד, אני שירלי (נחמה) פרקש, ואני לא מטורללת. אני מטורפת. אני מטורפת מצער אחרי ציפור ירוקה רבת הוד, מצחיקה ורגישה, שהיתה לי אם ואחות במשך 12 שנה ועכשיו נעלמה, ומאז, אין נחמה. אין ציוצי בוקר לבקש תפוח טרי, אין "שלו-ם" מצחיק כשאני נכנסת הביתה, אין שירים ביחד עם הפסנתר, אין שריקה חרישית מיוחדת, רק של שנינו, מכל מקום בבית.

אולי בא להגיד שלום? ואני רק רציתי לישון

ביום שבת בבוקר, ה-29 לאוגוסט, שניה לפני סוף הקיץ, הוא עף מהמרפסת ועד עכשיו טרם שב. מעולם לא חי בחוץ, מעולם לא העז, מלבד פעם אחת שדרך באדנית במרפסת ואני הפסקתי לנשום עד שנכנס בחזרה. הפעם, לא חזר.

ביום שישי בלילה, התחילה בריזה נהדרת והשארתי חלון פתוח, בטעות. בבוקר פתחתי לו את הכלוב הלומת שינה כרגיל, וחזרתי לישון. הוא לא גזור נוצות תעופה כבר שנים, ואוהב בבוקר לכרסם תפוח מעל המקרר. אחרי כמה זמן עף פתאום במהירות לתוך החדר שלי וביצע שלש גיחות קרובות מאד לפנים שלי, מעל המיטה. מעולם לא עשה את זה קודם. רגע אחד נשען, מתנשף מאד על המשקוף, הביט בי – ונעלם.

כשרדפתי אחריו בפאניקה, כבר לא ראיתיו. יכולתי רק לשמוע את הציוצים המוכרים, נעלמים באוויר. ובלב נהיה חור. חור שחור. אולי אמר לי שלום? אולי נתן לי אפשרות לעצור אותו? אבל אני רציתי לישון וצעקתי עליו שלא יעיר אותי. זה הדבר האחרון שהוא שמע.

הוא קרא את הלב שלי

מהרגע הראשון, היה ברור שזו אהבה כמו בסרטים. טוטאלית, מתמסרת, בלי פשרות. בכל פעם שחליתי, נצמד לכתפי ולא מש ממני עד שהרגשתי טוב יותר. כשהיה חולה בקלמדיה והדביק אותי כולם צרחו "דבר ראשון לזרוק את התוכי". אבל שתינו אנטיביוטיקה, הבראנו. עבר. בלילות ישן לפעמים על ליבי, קרוב לנשימותי, מרעיף עלי קצת חום כשהייתי זקוקה. והייתי זקוקה. קוקי קרא את הלב שלי. הוא תמיד ידע לפני את מי אני אוהבת.

(צילום: עודד קרני)

בשנה האחרונה, החלטתי להביא לו בת זוג חדשה, הי, זה ששנינו רווקים לא אומר שהוא בעונש. מילא אני והדייטים שלי, אבל למה הוא? חשבתי שזה זמן ששנינו נתמסד ונתבגר. אבל הבת זוג שלו היתה תוכית שעברה התעללות, והיה צריך לשקם אותה ולהתייחס אליה יותר. והוא קינא, מאד קינא. וגם כעס עלי. לפעמים לא דיבר איתי במשך שעות. ואני לא הבנתי, הייתי בטוחה שאחרי כל מה שעברנו הוא יודע שהוא אהבת חיי היחידה. בגלל זה עזבת אותי, קוקי?

הוטרינרים אומרים שזה לא משנה אם כעס, כי כשירד החושך הוא לבטח יבקש אותי, ולא ימצא את דרכו חזרה. אלוהי התוכים שבשמים - מי נותן לו מים? לחם? ביצה מבושלת? מלפפון? אין אף אחד שיתן לו במבה צהובה לאכול, ואחת אדומה בתור פרס (ויקבל ממנו נשיקה קולנית) המחשבה שהוא קורא לי "קוקי קוקי" אי שם, מותש ועייף ואני לא באה – קורעת בבשר החי.

עוד מעט יורד שוב ערב ארור בלעדיו. הכלוב הענק שקניתי לפני חודש בשבילו עומד מיותם, מלא בצעצועים ודברים שאהב. קשה לי להאמין שהוא לא פה. זה אכזרי מדי, הכאב הזה. אני רואה את המודעות ששמתי ליד הבית "אבד תוכי" וחרב מתהפכת בתוך הבטן. כמה התפללתי "רק לא את הכאב הזה" והנה, עכשיו תורי. איפה אתה עכשיו קוקי? מה עלה בגורלך?

ואיך לעזאזל מחפשים ציפור שעפה בשמים? השכנים שלי ברחוב כבר התרגלו לדברים משונים, אבל אשה שמתייפחת באמצע הרחוב ושורקת לשמים את השריקה שלנו? אני חושבת שהם ראו פעם ראשונה השבוע.

ציפור הנפש שלי

קוקי, תחזור. בבקשה תחזור. תעזוב את השמש עכשיו ותבוא לתת לי קצת קרני אור פה למטה. היית חבר אמיתי בזמנים הקשים מנשוא והיפים לתפארת. כבר שבוע דולק האור במרפסת ואני ישנה ליד הכלוב שלך, עליו פיזרתי את הבמבה שאתה הכי אוהב.

גוזל אהוב שלי. אני זקוקה לך. אני לא יודעת איך לחיות בלעדיך בעולם של בני אדם. אתה היחיד שלימדת אותי משהו על אנשים. היית מורה מצוין, אבל אני לא מוכנה להיפרד. עוד לא. ועכשיו החורף מגיע, וליבי נקרע מדאגה.

אנשים יקרים, זו אמא של קוקי מבקשת : תשימו לב, אולי ציפור הנפש שלי נחה עכשיו על חלונכם? קוקי ירוק עם מקור אדום, וזר וורוד מסביב לצוואר, שואל "מה קורה?" במבטא המצחיק שלו. ואולי סתם קראתם לו "קוקי" והוא ענה לכם מהעץ בגינה? אם כן, תנו לו קצת מים, ובמבה אחת צהובה, ותגידו לו שאמא בדרך.