דמויות שטוחות

הראל סקעת נחוץ לזֶמֶר הישראלי. יש לו קול יפה עם יכולת לבטא את דקויותיו על פני מנעד רחב, וכישרון הגשה. מדובר בזַמר קלאסי, מהסוג שפעם היה כאן, כמו יהורם גאון וששי קשת בשנות זוהרם. הם לא היו יוצרים שכותבים את שיריהם, אבל הביצועים שלהם היו מעשה אמנות. חסרים היום זמרים שכאלה. המעטים שקיימים נוטים להגביל את עצמם לטריטוריית הזמר המזרחי. מגרש המשחקים של הפופ משווע לקולות גבריים מפוארים מהסוג שסקעת התברך בו.

שלוש שנים אחרי אלבום הבכורה שלו, מוציא סקעת את "דמויות", אלבומו השני. אז הוא היה בוגר טרי של "כוכב נולד", אבל כיום הוא מנוסה ומצויד בכל הנתונים להוציא אלבום מצוין בנישה הטבעית שלו – אמצע הדרך רבת התפוצה. נדרשים ממנו רק שירים טובים ועיבודים שמבליטים אותם. ואלה בדיוק הכשלים של האלבום החדש.

סקעת. למה לטבוע בקלישאות? (צילום: לימור אדרי)

אמנם האלבום אישי בתכניו, ונפתח בתיאור של הבית הריק אליו סקעת חוזר אחרי הופעה ("תמימותי"), אבל רוב המילים טובעות בקלישאות כמו "אמרת שתמיד יש מקום לתקווה. מספיק נר אחד שעוד לא כבה. והוא שיאיר את החושך כולו" ("אמרת שהשמש", שיר שמפתיע לגלות שחתומה עליו שילה פרבר, יוצרת שנחשבת רעננה).

כמה פעמים ספרת עד 1,000

חיסרון מקומם נוסף בטקסטים הוא ההפרזות, שמתבטאות בשימוש במספר אלף, עם שיר בשם זה שבו סקעת שר: "באלף קולות ואלף שירים, באלף מראות ואלף צלילים, באלף צורות אגיד את המילים". כך גם בשירים נוספים: "אלף קילומטרים" ("ציפור"), "אם כמוך/כמוני יש עוד אלף" ("בואי היום") ובשיר הנושא, שנפתח במילים "אלף מחשבות" (שמצד שני, דווקא ניכר בו הפוטנציאל של סקעת ככותב). מדובר בגודש ילדותי שאין מאחוריו מאום מלבד ההגזמה, שמשיגה דווקא את ההיפך, כלומר אינה אמינה ולא מחזקת אלא מחלישה.

• רוצים עוד ביקורות מוזיקה? היכנסו לזמן ynet