"למה לשלם 3000 ש"ח על גן ועל תיכון לא?"
ברוכים הבאים ל"חברותא:" בית הספר היוקרתי שפתח ברופין דרור אלוני, הבן של שולמית. לכל תלמיד מחשב, אינטרנט אלחוטי, לוקר אישי, מורים שנבחרו בפינצטה, יום לימודים ארוך ושיעורים פרטיים ללא הגבלה — הכל תמורת צ'ק חודשי של 3,000 שקל. צחי כהן קפץ לשם וראה איך החינוך הממלכתי מאבד עוד מאחז
מפתיע לגלות שאף על פי שמייסדי חברותא שכרו את משרד יחסי הציבור של מוטי מורל ורונן צור, שדאג לחשיפה תקשורתית מרשימה עוד לפני שנשמע הצלצול הראשון, רק חמישים תלמידים התפתו להירשם לבית הספר הפרטי. ארבעה מהם אתיופים ואחד ערבי. כמות הנרשמים הספיקה לפתיחת שתי כיתות ט' וכיתת י' אחת. התלמידים מתחלקים לשני סוגים: 70 אחוז מהם הם בני מזל שיד הוריהם משגת לשלם שכר לימוד של 2,900 שקל בחודש. השאר קיבלו מלגה. מלאה או חלקית.
הם גרים בין גדרה לחיפה ומגיעים לבית הספר במיניבוסים שדוהרים בשני צירים: האחד בכביש החוף והשני בכביש .4 כמה מהם מגיעים ברכבת, יורדים בתחנת נתניה, שם מחכה להם שאטל שמסיע אותם לבית הספר שממוקם במדרשת רופין שבעמק חפר. בית ספר האליטיסטי, שמוריו ותלמידיו נבחרו בפינצטה, מתפרש על פני כמה מבנים דלים עד צנועים, עם שביל אספלט טרי שמחבר ביניהם.
המוסד החינוכי מתייחס ללקוחותיו בכפפות של משי. לכל תלמיד יש לוקר, שבו הוא יכול להשאיר את ספרי הלימוד במקום לסחוב אותם הביתה. בית הספר מרושת באינטרנט אלחוטי ולכל תלמיד יש מחשב. בשלב הקבלה לבית הספר חולק להורים "טופס הערכה מהירה," שבו הם התבקשו לפרט מהן "נקודות החוזק והחולשה" של ילדם מהבחינה הלימודית ומבחינת אופיו. המועמדים התבקשו להנפיק גם "טופס הערכה מאדם משמעותי," שבו הממליץ נדרש לתאר את מוסר העבודה של המועמד ולספר כיצד המועמד מגיב כאשר הוא נתקל בבעיה או במכשול. עבור חלק מהתלמידים האדם המשמעותי היה הסבא, הסבתא, המדריך מהחוג לקראטה או המנצח בתזמורת.
המועמדים עצמם קיבלו מבדק בית, או בעברית פשוטה מבחן שזמנו אינו מוגבל ושאפשר להיעזר בו בספרי הלימוד. כנראה שלא הייתי מתקבל, שכן למרות שאימצתי את מוחי לא הצלחתי ליישם את מבוקשו של איכר אחד, שמככב בשאלה 10 במבחן העולים לכיתה ט:' הייתה לו נחלה בצורת האות ר.' לאחר מותו נמצא כי בצוואתו הוא הוריש את הנחלה לארבעת בניו, בתנאי שיחלקו אותה לארבעה חלקים שווים בשטחם ובצורתם.
צילום אילוסטרציה: index open
אחרי השלב העיוני, המועמדים זומנו לבית הספר בקבוצות קטנות ליום פעילות מחוץ לכיתה. הם נבחנו במדדים של הובלת קבוצה ועבודה בצוות. לסיום נבדק כושר ההבעה האישי של כל אחד באמצעות ציור, שיר או ריקוד.
"תמיד שואלים אותי: אז כולם אצלכם גאונים? כולם עם מאה"? מספר ארז מנהיימר, המנכ"ל. "התשובה היא: ממש לא. יש אצלנו תלמידים עם תעודות יותר טובות ופחות טובות. מה שמאפיין את התלמיד הממוצע שלנו זה הרצון שלו להתנסות בלמידה מאתגרת יותר, הסקרנות שלו והנכונות שלו להשקיע ולהתקדם. פסלנו מועמד בעל ציונים טובים, שבמהלך הפעילות אמר: 'בחייאת, עזבו אותי. מה אתם רוצים ממני? תביאו לי את המורה שיעמוד מולי, ירצה לי ואלך הביתה.' לא שחלילה אני משווה אותנו לצבא, אבל בצבא יש אנשים מכל מיני סוגים שהולכים לשריון, להנדסה ולגולני. אבל לסיירת המובחרת רוצים את האנשים עם הכי הרבה מוטיבציה, ולהם נותנים את הכל: את המפקדים הכי טובים ואת הציוד הכי טוב. אנחנו רוצים שייצאו מפה אנשים שמוכנים להוביל את החברה קדימה בתחומים שבהם הם מתעניינים."
לאן נעלם הג'י פי אס?
לכל משרת הוראה בבית הספר התראיינו בממוצע כ25- מועמדים. הצוות שנבחר מונה עשרה מורים בעלי תואר שני ומעלה, שעמלו שנה קודם על הכנת תוכנית הלימודים ושמעו הרצאות ממרצים אורחים, חלקם מחו"ל. שמיר יגר, ,29 מורה להיסטוריה בחברותא: "בתיכון יש מעט מאוד זמן למורה, שהוא לא זמן כיתה. אם הוא רוצה לעזור לתלמיד, הוא עושה את זה על חשבון זמנו הפנוי או שהוא לא עושה את זה בכלל. התלמיד נשאר עם הפה פעור, המורה יוצא עם תחושת אכזבה כי הוא לא הצליח לעמוד במה שהציב לעצמו. כל הצדדים יוצאים לא מסופקים."
גם היכולת להשתכר בכבוד משכה אותך לכאן?
"כן. אחד החששות שלי מלהיכנס למערכת החינוך כמורה מן המניין זה נושא השכר. לא ראיתי את עצמי משתכר את השכר שמערכת החינוך הציבורית מציעה לאורך שנים. עכשיו אני צעיר ורווק, אבל כשאני חושב לטווח הארוך להשתכר 5,000 שקל במשרה מלאה זה לא משהו שאפשר לפרנס איתו משפחה."
בכל כיתה לומדים כ16- תלמידים. לכל כיתה, נוסף למחנך, יש גם "תומך" - מורה שמגבה את המחנך. בחלק מהכיתות ההתכנסות היא סביב שולחן אובאלי אחד גדול. הלימודים נמתחים על פני חמישה ימים בשבוע, ארבעה מהם עד .16:30 יום שלישי נבחר להיות היום הקצר - לומדים בו עד אחת - מפני שזהו יום הפעילות של תנועת הצופים. בימי הלימודים הארוכים מוגשת לתלמידים ארוחת צהריים בחדר האוכל. שעות אחר הצהריים מוקדשות ללימוד עצמי. היות שהמורים נשארים בבית הספר לאורך כל יום העבודה, זה גם הזמן שבו רשאי מי שמתקשה לפנות אליהם על מנת לקבל חיזוק בצורת שיעור פרטי.
חברותא פותח את שעריו ב.8:40- עד תשע מכונסים התלמידים בכיתותיהם לזמן איכות, שמוגדר במערכת השעות כ"בוקר טוב'" ."בוקר טוב' זה משהו שחשבנו שנכון להכניס כחלק מהקשר הצמוד שאנחנו רוצים לפתח בין תלמיד למחנך," מסביר מנהיימר. "אחת הבעיות בבתי הספר, בעיקר בכיתות הגבוהות, היא שמרבית האינטראקציה בין התלמיד למורה היא על הבסיס המקצועי. הקשר התומך שקיים בכיתות הנמוכות בין התלמיד למחנך, כמעט לא בא לידי ביטוי בתיכון. חשבנו לחזק את זה, ולכן כל יום מתחיל עם מפגש התלמידים למחנך שלהם. לא מתנהלות שיחות על אדמיניסטרציה ולוגיסטיקה אלא משוחחים על נושאים שקשורים להתפתחות התרבותית של הילד באספקט הרחב."
כדי להיווכח מה עומד מאחורי ההגדרה המפוצצת הזאת נכנסתי לשיעור "בוקר טוב" של כיתה ט.' עידו זלמן, המחנך, הגיע למשרה לאחר שעסק במחקר בתחומי מדעי המחשב, המתמטיקה והביולוגיה במסגרת תואר שני ושלישי במכון ויצמן. עכשיו הוא מכין את הנוכחים לניווט ספורטיבי, שהוא הפעילות הבאה. "אה, במקום עם ג'י.פי.אס עושים את זה בחוץ," יורד האסימון לאחד התלמידים".הג'י-פי-אס באמת מקפיץ אותנו קדימה," מודה זלמן, "אבל איך אפשר להגיע מנקודת המוצא לנקודת היעד בלי זה"?
"עם מפה," משיב תלמיד בקול נכאים.
"באופן אישי, מפריע לי כשאני מגיע למקום ואני לא יודע איפה הצפון בו," התוודה זלמן. "זה מטריד אותי. עד שאני לא יודע איפה הצפון - אני לא רגוע."
אליזה קרסנטי וחברתה מור לור, שתיהן בנות 14 מהרצליה, תקעו בו מבט מוזר. נראה שמעולם לא עלה בדעתן לחפש את הצפון בקניון הסמוך למקום מגוריהן.
"למישהו יש סיפור שיצביע על למה חשוב לו לדעת לנווט"? שאל זלמן.
"אני נאבדתי בפולג," גרסה מור".יצאתי מחברה והיא אמרה לי ללכת ככה וככה כדי לקחת אוטובוס לכיוון שלי. לא הצלחתי. הסתובבתי איזה שעתיים באמצע החום ובסוף איכשהו הגעתי לתחנה."
"זה סיפור מעניין," הגיב זלמן בנימוס. "אולי החברה התכוונה שתלכי צפונה, ואת הלכת דרומה?"
"לא. פשוט מאוד, היא אמרה לי: 'צאי החוצה, תלכי ימינה ואחר כך ימינה עוד פעם.' ולא היה שם אוטובוס."
"אז אולי בכלל האוטובוס אשם," מגחך זלמן. "הניווט יכול לעזור לנו להתמצא בשטח בעצמנו ולהסתמך קצת פחות על הסברים. מה לדעתכם הסיבה שבתנ"ך הכיוון מזרח נקרא קדמה"?
אליזה: "אני חושבת שזה בגלל שמתפללים עם הפנים לאיך קוראים לזה? הקיר של ירושלים"?
"הכותל המערבי," מתקן זלמן",אבל אני חושב על סיבה אחרת. פעם ניווטו על פי השמש, שהמסלול שלה הולך ממזרח למערב."
התלמידים דישדשו לנקודת הכינוס וקיבלו מפות. הם יצאו בחוסר חשק לתזז בין עשרה אתרים במדרשה. בכל נקודת ציון חיכתה להם אות. בסוף המסלול האותיות היו אמורות להתלכד למשפט בן ארבע מילים. התלמידים לא היו מסוקרנים במיוחד לגלות מהו. "אפשר טיפה יותר להיכנס לקצב," דירבן אותם דימה בולט, המורה להתעמלות",אני עדיין רואה אנשים ישנים."
אליזה ומור, יחד עם עוד ארבעה, שובצו בקבוצה שהנהיג המורה רונן קוטין. לאחר 14 שנות שירות צבאי קרבי, שכלל תפקידים פיקודיים, הוא מוצא את עצמו ניצב מול חבורת נערים נרפים, שלא בראש שלהם לרוץ בשמש ממקום למקום בלי ג'י-פי-אס ומזגן. "אולי אנחנו נחכה כאן ואתה תרוץ במקומנו"? צצה הצעת ייעול מפי אחד התלמידים. אליזה, שעלתה לפני ארבע שנים מצרפת, העיפה מבט בדף שבידה ופלטה: "האמת? אני לא מבינה כלום במפה הזאת." שאלתי את אליזה מתי ניווטה בפעם האחרונה. "בקלאב מד באלפים הצרפתיים, כשהייתי בת חמש," השיבה. "היינו צריכים למצוא שקית של סוכריות בשלג."
חוץ מהיותו מורה לחברה הישראלית ולפיתוח מנהיגות, קוטין מכהן גם כ"תומך" בכיתתו של זלמן. "מה זה תומך"? שואל בתימהון אחד מילדי הקבוצה, ועוד לפני שקוטין מספיק להסביר, מפרשן לו תלמיד אחר: "זה כמו הסייעת בגן." עד שחברי קבוצתי התאפסו על המפה, כל שאר הקבוצות כבר עקפו אותנו ונראו בקצה האופק. יעצתי לחבר'ה שבמקום להתווכח על פענוח המפה ולאבד זמן יקר, נעקוב אחרי הקבוצה שלפנינו. "אבל זה לרמות," התחלחל אחד החנונים. מתנשמים ונושפים הגענו לפסל הברונזה של ד"ר ארתור רופין. פניו נראו חמורי סבר ואליזה איבחנה, ובצדק: "הוא נראה לי בנאדם רציני."
צילום אילוסטרציה: index open
למה בפריז אין שניצל?
לארוחת הצהריים הוגשו שניצלים. "בפריז לא אוכלים שניצלים," עידכנה את מור. "רק כשהגעתי לארץ לחופשה למדתי מה זה שניצל. בצרפת היינו אוכלים שניצל של דג סול."
מור: "אני לא כל כך אוכלת אוכל. אני אוכלת שוקולד ושותה קפה ברד."
אליזה: "אני אוהבת שופינג של בגדים, תכשיטים ונעליים. אני אוהבת את זארה."
מור: "ואני אוהבת את אברקומבי."
אליזה: "עוד מעט הולך לבוא H&M בישראל, זה יהיה טוב, איזה יופי. למסיבות אני אוהבת ללבוש שמלות ערב."
בילדותה היא למדה בבית הספר מיימוניד ליד פריז. בשנתה הראשונה בארץ למדה בבית הספר הצרפתי ביפו. אחר כך היטלטלה בין שלושה בתי ספר בהרצליה: אולפן ביד גיורא, ממלכתי דתי בר אילן ואולפנת צביה, שבה למדה בכיתות ז' ו-ח.' אליזה הרגישה שם כמו זנב לאריות. "לא מצאתי את מקומי. כל הזמן הרגשתי שאני עם אנשים ששונים ממני, שאני קצת מחוץ למעגל. הבנות היו יותר דתיות ממני וזה היה לי קצת קשה. התבקשתי ללבוש חצאיות, למרות שאני מעדיפה מכנסיים וחולצה."
באולפנא הוקדשו שעות רבות ללימודי תורה וקודש. המעבר מהרמה הבסיסית של בית הספר היהודי בפריז, שבו למדו את האל"ף-בי"ת ועל החגים, לרמה הגבוהה של האולפנא היוקרתית, שבה מתעמקים בפירוש רש"י, היה קצת יותר מדי בשביל אליזה. היא נזקקה לעזרה, אך לדבריה לא קיבלה אותה ונאלצה להסתדר בעצמה. "בית הספר החדש הרבה יותר מתאים לי מהקודם. בחברותא דואגים לילדים כמו שצריך. בית הספר הקודם הוא יותר גדול ויש בו יותר ילדים, ובגלל זה יש למורים פחות זמן להקדיש לכל אחד. החלום שלי זה להצליח בחיים. מאז שהגעתי לישראל לא מצאתי בית ספר שממש מתאים לי, כזה שייתן לי את הכלים להגשים את החלום שלי. כששמעתי על חברותא, חשבתי לעצמי שאולי זה בית הספר שאני צריכה משום שהוא יכול לתת לי את העזרה שאני צריכה."
מור עברה לכאן מבית הספר האזורי חוף השרון. "לא כל כך אהבתי אותו. מהבחינה הלימודית, אף אחד לא דאג שזה יעניין מישהו. לא הרגשתי שאני יוצאת משם עם דברים חדשים, שאני מחכימה. לא היה משהו שמשך אותי לבוא לשם חוץ מהחברים. הרגשתי שלא מתייחסים אליי כל כך. פה מתייחסים לתלמידים, יש אליהם יותר רגישות. אתה לא מרגיש כמו סתם עוד ילד. כאן גם מנסים ללמד את הדברים בצורה מעניינת יותר, חושבים מחוץ לקופסה."
טל וייסמן, בן 14 מתל מונד, מתפעל מצוות ההוראה. "מורים כמו פה אי אפשר למצוא במקומות אחרים. זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי מורים שמנגנים איתנו בגיטרה ויושבים איתנו. הם כמו חברים שלנו. הלוואי שזה היה גם בבתי ספר אחרים."
מרחוק משקיף בנחת על התלמידים החדשים דודי ליטבק, מנכ"ל משרד התיירות לשעבר וכיום מנכ"ל המדרשה. "לפני חודשיים שאלתי את דרור אלוני (ממקימי חברותא וראש מועצת כפר שמריהו - צ"כ:( 'מה החלום הרטוב שלך"'? הוא מספר. "הוא חייך ואמר: 'תן לי מקום לבית ספר.' נתתי לו בית ספר עם האיכויות והסטנדרטים שהוא רצה. ההשקעה של ההורים, אגב, היא לא היסטרית. כשאתה שולח את הילדים לגן בהרצליה אתה משלם 3,000 שקל בחודש. אז למה בתיכון, כשאתה מעצב את הילד, אתה לא צריך להשקיע את אותם 3,000 שקל?"
ליטבק יוצא חוצץ כנגד הטענות שחברותא מספק חינוך משופר לבני עשירים. "ראיינתי את ההורים. מדובר בשכירים במובן הפשוט של המילה. אדם שכיר שצריך להחליט אם הוא נוסע עם האישה לטיול בדרום אמריקה או שהוא משקיע בילדים. הוא בא לפה עם טויוטה קורולה, לא עם לקסוס או ג'יפ. התלבשו על העלויות של חברותא כי מצד אחד המקימים רצו קמפיין שיווקי. מצד שני דרור הוא פיגורה ציבורית. זה ציורי. הבן של שולמית אלוני. אבל זה הפך לאייטם כשאין אייטם, כי כשאתה משלם לגן סכום דומה ובאמריקאי פי שלושה אין שום סיבה שבעולם להיטפל לחברותא."
בתו לומדת בכיתה י"ב בתיכון אלון ברמת השרון. "זה לא עולה לי כל הזמן!? אני 'תושב חוץ' שגר מעבר לכביש, בשכונת צמרות בהרצליה, אז זה עולה לי. הטיולים והחגיגות גם עולים לי. אם אני מסתכל כמה זה עולה בשנה - חבל על הזמן. שילמתי ישירות לתיכון קרוב ל6,000- שקלים. הוצאתי עוד כסף על מורים פרטיים, כי בכיתה של ארבעים ילד, גם אם התיכון הוא איכותי הוא לא יכול לתת את מה שאתה מצפה שהילד יקבל. תעשה חשבון: 200 שקל מתמטיקה לשעה. תכפיל את זה בארבע פעמים בשבוע. תוסיף גם את השיעורים הפרטיים באנגלית ובלשון ואתה מגיע להרבה יותר מחברותא, שבו השיעורים הפרטיים הם בילט אין במערכת השעות. חברותא הוא גן עדן לילדים." ובכל זאת, לא רבים השתכנעו לרשום את ילדיהם.
"נפגשתי עם הורים. הם התעניינו אבל אמרו: 'תן לנו שנה אחת לראות שזה חי ומתפקד נכון.' אני משוכנע שבשנה הבאה הוא בבעיית סינון אדירה. לא יעמדו בביקושים."
לפנייה לכתב/ת 
