הכל אודות אמא
סרטה האישי של אורנה בן דור, "אמא תגידי", הצליח לצאת מהסיפור האישי והקשה של יחסיה עם אמה ולהביא תמונה כוללת של יחסי אמהות-בנות ללא דרמות מיותרות וללא דמעות. אריאנה מלמד חושבת שמדובר ביצירת אמנות דוקומנטרית
בן דור היא יוצרת דוקומנטרית מוערכת ומפרקת מוקשים מנוסה. "בגלל המלחמה ההיא" חשף את הנכות הרגשית ההכרחית שירשו ילדים מהוריהם ניצולי השואה, "שבר ענן" ו"ארץ חדשה" התמודדו עם הכאוס שנוצר בחייהם של עולים ששרדו במלחמה ההיא, ועל פי הסיפור המקובל היו צריכים להיות מאושרים בעצם היותם בארץ אבות.
לזכותה צריך לומר שגם ב"בלונד" ו"סקס ישראלי" הסיפור המקובל מעניין אותה כקליפת השום, ויש ביצירה שלה כוח ואומץ להטיח אמיתות מאוד לא נעימות בפניו של צופה. מי שהיה זקוק להוכחה וצפה ב"אשם במותו", סדרת התחקירים על תאונות בצה"ל שיצרה, יודע שהיא שילבה שם נחישות של פלדה עם אמפתיה מדודה ולא מתבכיינת. תמהיל רגשי די נדיר בעשייה הדוקומנטרית-אישית שלנו.
תפנית בשושולת. בן דור (משמאל), אמה ובתה (צילומים: מור טרגר-דלריה)
אבל כאן, ב"אמא, תגידי" החומרים הקשים של התחום האישי מאיימים כל העת להפוך בעצמם לכאוס. הנה, ילדה שגדלה בצל אם מתנכרת, כמושא עקיף לחייה של זו, ילדה שאביה נטש אותה כדי לפנות מקום לגחמותיו, שאמה נישאה בשנית ובבהילות, רק כדי להוכיח שגם היא יכולה, שלא הצילה בזמן את ילדתה מהצלפות ומכות של אב חורג, שהמשיכה לגדל אותה כמין עול פונקציונלי שנכפה עליה, ללא שמחה וללא אינטימיות ובמעט מאוד מגע.
הסרט מבהיר שכאשר היתה בת 18, הפנתה בן דור עורף לכל זה, עזבה את הבית ובנתה לעצמה חיים אחרים, מתוך פנטזיה על משפחה אחרת לגמרי, שאין בה מקום לאם ולעברה.
אבל העבר הוא גם כמיהה לנוחם וד.נ.א רצחני. האם והבת חלו בסרטן. ההווה צריך להכיל גם את הזיקנה והמוות, כדי להיות אדם שלם ומבוגר אחראי ולסגור חשבונות, כמצווה במורשת התרבותית אותה ספגה בן דור דרך הסגפנות, הסטואיות, השתיקה וההכחשה, שעזרו לאמא שלה לשרוד ולחיות אבל מנעו ממנה את מנעמי הילדות.
הסרט הוא מסע פנימי אל האינטימיות המוחמצת, מסע בעברן של האם והבת ותהייה על היחסים בין בן דור לבתה, אביגיל, אבל הוא נפרד באומץ מתבנית ה"מה השתבש בחיינו ועשה אותנו לא מאושרים" לטובת "איך נוכל לתקן ולחוות את המיטב שאפשר". ובזה עיקר כוחו.
נחמה מאוחרת
בן דור מסרבת לקבל על עצמה את תפקיד הקורבן בטרגדיה של יחסי הורים וילדים, והיא אמיצה די הצורך כדי לחלץ מפי אמה משפטים איומים, מצמיתים כמו "את הילדים שלך אני אוהבת יותר מאשר אני אוהבת אותך", "בגללך רציתי להתאבד", ו"אני לא זוכרת", כשבן דור מזכירה לה עד כמה היא נרתעה ממגעה של הילדה שחיפשה חום. ואף על פי כן, היא לא נואשת מהסיכוי להבין ולהשלים עם מה שהיה.
שליטה בשברי העבר, בעידוד הפסיכולוגית
הסרט מתחיל ברגע שבו בן דור מאפרת את אמה למצלמה במקצוענות תכליתית ובאדיבות צוננת, כמי שמבקשת לקנות לעצמה שליטה בסיפור ובדרכי עיצובו: עצם עשיית הסרט, אנחנו למדים, הוא רעיון של הפסיכולוגית אליה פנתה בן דור כדי לאסוף את שברי העבר ולברוא מתוכם נראטיב קצת יותר מתקבל על הדעת.
אט אט, לאורך הסיפור, בן דור מניחה לעצמה לאבד את מושכות השליטה כדי לברוא יצירה משותפת. הכעס מתחלף בעצב וזה מפנה מקום לחמלה, וממנה נוצרת אינטימיות שלא יכולה להשאיר עין יבשה. משפחה קטנה, שלושה דורות של נשים, יושבת בסופו אל שולחן ארוחת הערב. אינני יודעת אם בן דור ראתה בסוף הזה את נצחונה על תבנית הטרגדיה, אבל אני מקווה שצופיה ראו, וכמוני, הם מוכנים להסיר בפניה כמה וכמה כובעים.
חוט השדרה המוסרי של הסרט החושפני הזה הוא האיפוק שנכפה על העשייה. חומרי החיים הקשים והרעים נחשפים בו לאט, בלי הטחת אשם בפני האם אלא מתוך ניסיון אמיתי ומאומץ להבין.
כבודן ופרטיותן של כל אחת מהדוברות בו נשמרים היטב, מתוך הכרה אינטליגנטית בתבונתו של הצופה: הוא לא זקוק לים של דמעות, רק למידה מדודה של אמפתיה אנושית כדי להבין את עוצמות השבר של בן דור בילדותה ואת התובענות והמשא שהסרט הזה עצמו הוסיף מן הסתם לחייה.
במקום הזדהות עם קורבן, בן דור מציעה לצופים שלה מסע לקראת נחמה מאוחרת, חלקית אבל אפשרית, בממדי אנוש ובמלים שקולות ובלי לדמם לדעת או להגג את עצמה לדעת על המסך. בזה נעוץ ההבדל המשמעותי בין דוקו חושפני לשם חשיפה לבין יצירת אמנות דוקומנטרית במיטבה: ביציאה מהסיפור הפרטי אל נראטיב גדול בהרבה, אל הפערים והתהומות הניצבים בין אמהות לבין בנות באשר הן.
בן דור לא היתה לבדה בעשייה הזאת. היא חולקת קרדיט עם עמי טיר, גם הוא מהמוכשרים ביותר בתעשייה. ביחד יצרו סרט שהוא מופת של איזונים וויתורים, והבחינו יפה בין רגשנות מיותרת לרגישות אמיתית, בין צעקנות לזכות לזעוק, בין הילדה שהתנכרו אליה לבין המבוגרת האחראית לגורלה, שמבקשת למצוא בו נתיב אחר וטוב יותר - ומכיוון שהיא מבקשת בנחישות שכזאת, היא גם מוצאת. שאפו, קידות ותודות לשניהם על התוצאה.
