זלצבורג: הילדה מ"צלילי המוסיקה" שבה הביתה

ב-26 ביולי 2008 נפתח בזלצבורג שבאוסטריה פסטיבל הקיץ המפורסם. באותו יום הגיעה מוורמונט שבארצות הברית קשישה בת 93, לביקור בעיר שבה עברה עליה ילדותה, ושסיפור משפחתה נודע בעולם כולו בסרט "צלילי המוסיקה".

שבוע לאחר ביקורה הגעתי לזלצבורג וקראתי על כך בעיתון המיועד לתיירים. תהיתי אם ביקרה בגני מיראבל, או אולי אפילו נכחה באחד הקונצרטים שנוגנו בפסטיבל בגנים הנפלאים. מעניין אם לאחר כל השנים היא חשה געגועים לפסטיבל השנתי, שבו היא עצמה השתתפה כזמרת של המקהלה המשפחתית, ב-1937.

הקשישה מריה פון טראפ הגיעה לבקר באחוזת ילדותה (האמיתית, לא בגני מיראבל), שנהפכה ביום פתיחת הפסטיבל בית מלון, לאחר שנים של הזנחה. בראשונה מאז שעזבה את הבית בזלצבורג, היא ישנה בחדר שהיה שלה, טיילה בגנים, וסיפרה על אביה שהיה שונה לחלוטין מהדמות שהוצגה בסרט. "הוא היה איש רך ומסור" העידה, "מי שהייתה בעלת מזג סוער הייתה דווקא מריה, אמי החורגת".

המצודה הנשקפת ממרחבי הגן (צילום: אבנר גולני)

ומה עוד ביקשה הקשישה מוורמונט? על פי הציטטה מהעיתון, לאכול נקניקייה: "אני זוכרת עד כמה הנקניקיות של זלצבורג היו טעימות".

אמה החורגת, מריה אוגוסטה קוטצ'רה, שנודעה בשם הברונית פון טראפ, מתה ב-1987 בגיל 82. מריה קוטצ'רה נולדה ברכבת שעשתה את דרכה מכפר בהרי הטירול לווינה, לאחר שאמה לא הספיקה להגיע לבית היולדות. כשהתייתמה בגיל שבע, מינה לה בית המשפט כאפוטרופוס בן משפחה, וכנראה שילדותה ונעוריה לא היו סוגים בשושנים.

היא גדלה בווינה עד גיל 18, סיימה לימודים בסמינר למורות, התחזקה באמונתה, והצטרפה למנזר הבנדיקטי בזלצבורג. מכאן ואילך נכתב הסיפור בספר דברי הימים של הסרט "צלילי המוסיקה - לא בדיוק, אבל בערך.

בהיותה בת 22 נישאה לגיבור המלחמה האוסטרי, הברון ג'ורג' פון טראפ, ובכך קטעה את חינוכה כנזירה ונהפכה לדמות המשמעותית במשפחה.

משפחת פון טראפ האמיתית התגוררה באחוזה אחרת (צילומים: יגאל מורג)

לברון ולאומנת המסורה, הנזירה לשעבר שעמה התחתן ב-1926 לאחר שעבר לזלצבורג, נולדו עוד שלושה ילדים, שהשלימו את מניין הילדים לעשרה. עם פלישת הנאצים לאוסטריה עזבה המשפחה לקרואטיה, שהייתה תחת שלטון איטלקי, והמשיכה לארצות הברית, שם הוזמנה להופיע בקונצרט - ושם נשארה מאז.

כיום, אגב, ממשיכה את המסורת הנכדה אליזבת פון טראפ, שהיא זמרת מוּכּרת המופיעה בקונצרטים ברחבי העולם.

עוד הבדל בין התיירים לאוסטרים

מעטים מתושבי זלצבורג יודעים לשייך את גני מיראבל ל"צלילי המוסיקה"

מאות בשנים הייתה זלצבורג תחת שלטון נסיכים-ארכיבישופים, שהיו השליטים הרוחניים והחילוניים של העיר. אחד מהם, וולף דיטריך, נבחר פה אחד ב-1587, בהיותו בן 28 בלבד. הוא היה צעיר משכיל שנולד למשפחה ממעמד אריסטוקרטי, אם כי לא מאוד גבוה.

בשנים הראשונות עסק בחיזוק מעמדה הכלכלי והמשפטי של עירו. כשלמד ברומא, הוא הושפע מיופיה של העיר, ולכן כשפרצה שרפה בקתדרלה של זלצבורג הוא ניצל את ההזדמנות לעשות לעיר "מתיחת פנים". במשך השנים נהפכה זלצבורג מעיר ימי-ביניימית גותית, לפאר היצירה הבארוקית.

את התכנון הפקיד בידי אחד הארכיטקטים הידועים, האיטלקי ויצ'נזו סקאמוזי, ובעיר נבנו כנסיות, כיכרות, שדרות וארמונות.

"האהבה היא תחילת הסבל"

היסטוריונים מייחסים לוולף דיטריך את אחת מתקופות הצמיחה של העיר, ואולם בעודו בחיים לא נהנה מיחס אוהד, ולא פעם עמד בעין הסערה. אף על פי שהיה איש דת, הוא לא יכול היה לשמש דוגמה לדרך שבה אנשי הכנסייה היו אמורים להתנהג, וחייו כלל לא התנהלו על מי מנוחות.

אחת הסערות התרחשה סביב אשת חיקו, סלומה אלט, בתו של סוחר בורגני עשיר שבלטה בשערה החום ובעיניה האפורות, ושנחשבה אחת הנשים היפות בזמנה.

סלומה לא הייתה יהודייה, כפי שנטען במדריכי טיולים שונים. בתקופתה כבר היה רישום מדויק של המשפחות, שלא לדבר על כך שיהודים גורשו מהעיר כ-100 שנה לפני לידתה, ואין זה סביר שאמה או אביה, שהיה דמות ידועה, היו ממוצא יהודי.

סלומה (שלומית) חלקה עם הארכיבישוף את יצועה, והיו להם עשרה ילדים משותפים (בסך הכול היא ילדה 15 ילדים). הוא אהב אותה אהבה עזה, ולא היה מוכן לוותר עליה.

מזרקת סלומה, אשת חיקו ואם עשרת ילדיו של הארכיבישוף

מעמדה של סלומה כאישה לא נשואה היה מעמד של פילגש. ואולם זה לא גרם להרחקתה מהסלונים של עשירי העיר, אם כי יש הגורסים שהארכיבישוף נאלץ לבנות בעבורה ארמון מחוץ לחומות העיר, על הגדה השנייה של נהר הזלצך.

הארמון שנבנה ב-1606 קיבל את השם "ישן-חדש". הוא גם בנה גנים עמוסי פרחים, ומזרקה (מזרקת סוזנה) שנעשתה בדמותה.

נראה שמצהלות ילדים לא נשמעו בארמון ובגנים לאורך זמן: ב-1612, מרקוס סיטיקוס, אחיינו של וולף דיטריך, שנבחר ליורשו, השליך אותו לבית הסוהר שבמצודת הוהנזלצבורג החולשת על העיר, שם בילה את חמש שנותיו האחרונות כ"אסיר של האפיפיור".

סלומה אלט המסורה, שחיה לצדו 22 שנה, נאסרה אף היא, אך שוחררה מיד והוגלתה עם ילדיה לעיר וילס הקודרת שבאוסטריה העליונה. מאז לבשה שחורים עד שנפטרה בגיל 95. וולף דיטריך לא הורשה להיפגש עם אהבת חייו, ומסופר שעל קיר כלאו כתב: "האהבה היא תחילת הסבל". מגני מיראבל נראית המצודה החולשת על הנוף.

את השם גני מיראבל, "נוף יפה", נתן לגנים היפים הארכיבישוף מרקוס סיטיקוס. ב-1690 תוכננו הגנים מחדש על ידי הארכיטקט האוסטרי הבארוקי יוהן פישר פון ארלך, שעיצב גם את ארמון שנברון בווינה. בהמשך היו מעורבים בתכנונו אמנים ופסלים נוספים.

בגני מיראבל מזרקה המוקפת פסלים המסמלים את ארבעת היסודות: אדמה, ים, אש ואוויר, וכן פסל פגסוס. בגן העליון מוצבים פסלי גמדים. לא ידוע מי האמן שיצר אותם בעבור הארכיבישוף פרנץ אנטון, אך מביני דבר טוענים שכולם הם בדמות אנשים שחיו בזמנו. ב-1854 הורה הקיסר פרנץ יוזף לפתוח את הגנים לציבור הרחב.

• הכתבה פורסמה בגיליון אוגוסט של הירחון "טבע הדברים"