הציונות הדתית עושה חשבון נפש
"האם המגמה היא להתחבר או להתבדל, להסתגר או להיפתח, להתבולל או להגביה חומות. מה המינון בין מודרנה לשמרנות, בין שמירה על עצמאות מחשבתית לבין הכפפה והתבטלות ללדעת תורה"? אבי רט לקראת כנס ynet-בר-אילן בנושא "הציונות הדתית - גבולות, הסכמה ומחלוקת"
ימי סוף השנה הם ימים ראויים לחשבון נפש. החל מהרמה האישית והפרטית, וכלה ברמת הגלובוס, כדור הארץ והיקום כולו. כל שנה וחשבון הנפש שלה, כל אדם וחשבון נפשו. יש האומרים שכשיהודי אומר ומבקש 'סלח לנו מחל לנו', הוא מכה על חזה רעהו ולא על חזה עצמו, שהרי הוא עצמו ממש בסדר, הבעיה היא רק של כל אלו שמסביב.
בצד ומעבר לכל ההרהורים והמחשבות על השנה שחלפה ומאורעותיה, ועל המחשבות התקוות והתפילות לשנה ולשנים שיבואו ב"ה, אני מבקש את הרשות להרהר במסגרת פינת חשבון הנפש, על הציונות הדתית - וזאת בשני מעגלים - בינה לבין עצמה, ובינה לבין הסובב אותה בחברה הישראלית.
משהו משמעותי ומכונן עובר על הציונות הדתית. יש שיאמרו שזה משהו בריא שיצמיח טוב, ויש שיאמרו שאלו פרפורי גסיסה. אלו גם אלו יודו שהציונות הדתית נמצאת על פרשת דרכים משמעותית.
בתוכה, ובמעגלים הפנימיים שבה, מותחת הציונות הדתית את עצמה ואת קו ההגדרה העצמית שלה מהלייט ועד החרד"ל, מהאולטרה אורתודוקסים עד הפוסט מודרניים, מנוער הגבעות עד כיכר החתולות, מהפמיניזם עד השמרנות , מהמכינות עד הישיבות הגבוהות, מהקרבי עד הג'ובניק, מהסניף ועד הכולל, מקולך ועד מעייני הישועה, מנאמני תורה ועבודה עד ברוך מרזל, כולם נכללים באופן זה או אחר תחת ההגדרה ציונות דתית.
מתוכה וכלפי חוץ - למרות שמאז הקונגרס הציוני הראשון רואה עצמה הציונות הדתית כשותפה נאמנה לברית ההיסטורית עם כלל האומה - הרי שבפועל חלקים רחבים בציונות הדתית חשים כגלגל חמישי וכסרח עודף. החל מאירועים כעקירת גוש קטיף, עמונה, היחס להתיישבות ולמתיישבים,פסקי בג"ץ למיניהם, יחס התקשורת, ועד לקיפוח בתקציבים, ולתחושה של סלידה עד שנאה, להזכירנו את הימים אחרי רצח רבין, ומדי שנה בהתקרב מועד האזכרה.
הפרדוקס הוא שכל הטלטלות הללו - גם בתוך המחנה הציוני דתי וגם מחוצה לו - מתרחשות דווקא בתקופה שנראה שהציונות הדתית אמורה להיות במיטבה - עם כמות גדולה של יישובים, תורה וחסד, ישיבות, מדרשות, אולפנות, מכללות,מכינות, תנועות נוער, שכונות, קהילות, חסד, מעורבות קהילתית, עם 50 אחוז ומעלה בקורס קצינים ובתפקידי פיקוד בצבא, עם אקדמיה מפוארת, עם עשייה בכל תחומי החיים - בנקאות וחקלאות, היי-טק ומשפטים, עמותות רבות, עלונים, ספרות, וכן הלאה.
אש המחלוקת
ועם כל זה - ברמה הפוליטית - מחלוקת. די אם נזכיר שבבחירות האחרונות כחמישים אחוז מהציבור הציוני דתי הצביע לא עבור מפלגה ציונית דתית קלאסית - הבית היהודי או האיחוד הלאומי, אלא עבור מפלגה אחרת - בעיקר לליכוד.ברמה החינוכית-רוחנית - מחלוקת. מה'ניאו רפורמים' לבין ה'סופר חרדלי"ם', בין רבנים, ישיבות, גישות, שיטות, וכיוונים רוחניים וחינוכיים. מ"מרכז" ועד הר המור, מישיבת רמת גן עד ישיבת פתח תקווה, מבניין שלם עד קולך.
איך שהוא - הציבור הציוני דתי חש מצד אחד תחושה של כח, עוצמה, של ציבור גדול , נאמן, מתיישב, תורם ומשפיע, ומצד שני תחושה של כמעט השפלה, ציבור ש'לא סופרים אותו', ציבור שלמרות כל תרומתו לחברה ולמדינה מוצא את עצמו פעם אחר פעם מעורב בפרשיות כאלה ואחרות - מהילדים האתיופים בחינוך ועד סירוב פקודה, מרצח רבין ועד עמונה, מסגירת ערוץ 7 ועד קיצוץ בתקציבי מוסדותיו, מהתעלמות מצרכיו ועד דחיקת נציגיו הפוליטיים לתחתית סולם השותפות וההשפעה הפוליטית - אם בכלל.
אני לא בא לחפש אשמים. אני לא בא לשפוט או להקים ועדת חקירה. אני בא להעלות נקודות לחשבון הנפש של ציבור יקר וחשוב, שגם אם הוא טועה ושוגה בדברים כאלה ואחרים, הרי שאת זכויותיו הרבות ותרומתו הסגולית בכל תחומי החברה והחיים - איש לא ייקח ממנו.
הרהורים מותרים. וערב ראש השנה, מעבר להרהורים ולחשבונות הנפש הפרטיים והאישיים, אני חש שגם המעגל הציוני דתי אליו אני משתייך - נמצא בצומת דרכים - פוליטית-רוחנית-אידיאולוגית וחינוכית, צומת המחייב מחשבה ואחריות רבה, לאיזה כיוון ממשיכים, עם מי וכיצד.
האם המגמה היא להתחבר או להתבדל, להסתגר או להיפתח, להתבולל או להגביה חומות. מה המינון בין מודרנה לשמרנות, בין שמירה על עצמאות מחשבתית לבין הכפפה והתבטלות לרבנים או לדעת תורה, האם לשמור על מסגרת פוליטית סקטוריאלית או להתערות במסגרת פוליטית גדולה אחרת. איך החיבור הראוי בין תורה ועבודה, בין הציבור הציוני דתי לציבור החילוני ולציבור החרדי, בין רמת ממרא לרמת אביב.
כמי שחי פועל וקשור למרחבי הציונות הדתית על מוסדותיה אנשיה והשקפותיה, אני חש את התחושות המעורבות הללו - של סיפוק מחד ושל תיסכול מאידך, של גאוות יחידה מחד ושל תחושת השפלה מאידך, של השתלבות ומעורבות מחד ושל חוסר רלוונטיות מאידך.
הציבור הדתי לאומי הוא מצד אחד ציבור יקר, רציני, חשוב, מעניין, מרתק, דעתן, מסור, חברי ואוהב, ומצד שני הוא מפורד ומפוצל, עצבני וממורמר, מתנשא וחסר סבלנות, ביקורתי ובלתי אפשרי לעבוד איתו.
האם אנו עדים לתהליך סיום דרכה של הציונות הדתית על מפת החברה והציבוריות הישראלית, או אולי בדיוק הפוך, אנו על סף פריצת הדרך הגדולה של הציונות הדתית בדרך להנהגה ולמהפכה ציבורית חינוכית-תרבותית ורוחנית בחברה הישראלית ?
ימים יגידו. או אולי שנים יגידו. את המכה על החזה שלה צריכה לתת הציונות הדתית עם הרבה תחושת סיפוק, רוך ואהבה, ולא חלילה מתוך הלקאה עצמית והתבטלות, ומצד שני את המכה על החזה שלה צריכה לעשות הציונות הדתית עם הרבה אומץ, אחריות, ותחושת גודל השעה וחשיבותה ההיסטורית של צומת הדרכים בה היא נמצאת.
לקראת ראש השנה תש"ע, יערכו ynet יהדות ואונ' בר-אילן כנס בנושא: "הציונות הדתית - גבולות הסכמה ומחלוקת". אבי רט ינחה את המושבים, שיתקיימו ביום שני, ה-14.9 - כה' אלול החל משעה 13:00 באולם בק, בהשתתפות רבנים, חוקרים ואישי ציבור
