בלוק יצירתי
למרות שהסדרה עצמה היתה תענוג אמיתי עם עריכה מדויקת, הגמר של "הבלוק" היה בעיקר ארוך ואפור והזכיר שמכירה פומבית היא לא אירוע טלוויזיוני. ועדיין, אומרת סמדר שילוני, כל הכבוד ליוצרים שהפכו את המקור האוסטרלי לישראלי כל כך
תגידו מה שתגידו, אם נתעלם (לרגע) מהגמר, "הבלוק" נתנה תמורה מלאה לשקל שלכם. בסדר, זה לא היה כמו הגרסה האוסטרלית. נכון, במקום לדסקס גווני פרקט וכיווני אוויר, הסדרה התמקדה דווקא בזרימה החופשית של היחסים בין הדיירים. אז מה? אם המוצר הסופי מחליק יפה בגרון הלאומי, למי אכפת מכמה אדפטציות קטנות במתכון, אה, מייטס?
כמובן, ליבי עם חובבי העיצוב. ותרשו לי לנצל את הבמה ולהפנות אתכם לערוץ אחד, מוצלח מאוד, קוראים לו הבי.בי.סי, ושם יושבים הרבה בריטים מנומסים, שישמחו לחלוט אתכם תה של אחר צהריים ולהעביר שיחה נעימה ותרבותית על עיצוב פנים. אני אשתכשך בשלולית הברודקאסט ואקח שלוקים גדולים מהתחום המשמים ונטול הפוטנציאל הזה, שקוראים לו יחסים בין אנשים, או כמו שהגדירה אותו אשה יקרה אחת בשבוע האחרון - "כל הצהוב הזה".
המנצחים
גל ואסף זכו בגמר "הבלוק"
ynet
תוכנית ריאליטי השיפוצים הגיעה לסיומה עם זכייתם של זוג הגייז שהתמודדו בה. הדירה שעיצבו נמכרה ב-1.4 מיליון שקל. למקום השני הגיעו אייל ושני
רגע הזכייה. מני פאר מתאבד על הדירה שלהם (צילומים: תומר פולטין)
"הבלוק" טיפלה באופן יוצא מן הכלל ב"כל הצהוב הזה", והצליחה לייצר בידור אפקטיבי ומהודק לאורך רוּבה המכריע של הסדרה. למרות קשיי הפקה ותחלופת צוותים, הצנחת חוקים (כרטיס אדום, הדחות) ושאר משוכות, "הבלוק" הגיעה למסך כשהיא ממתק טלוויזיוני אמיתי. לניצחון הזה יש כמה הורים, כמובן, אבל אם צריך להצביע על המשמעותי שבהם, הפרחים הולכים לעורכים. עריכה מדויקת על הקשקש, מושקעת ותמיד תמיד מודעת לעצמה, ממש ה-90-60-90 של העריכות, הצליחה להציל חומרים שבקלות יכלו להפוך למניירת ריאליטי בנאלית, ולחלץ מהם מוצר מעניין ומושך. הפרקים לא היו קצרים, ובכל זאת איכשהו כמעט שלא היו נפילות.
הליהוקים אמנם נבעו מתפיסת הטייפקאסט השגרתית, זו שמקווה שפער הצפונית-ערס לעולם יבטיח סוג של אקשן, אבל העריכה הצליחה להתעלות ולפנות מקום ראוי ולא פומפוזי לדרמה (מודה, דמעתי כשאסף דיבר על התשוקה שלו לילד, כשקיקו התגעגע לנועהלילי וכששרה חשפה את הילדות שלה כילדה שכולה), ומנגד תמיד הזכירה שאף אחד שם לא לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי. הצלבות חדות, עריכה מוזיקלית קולעת ובחירת חומרים רגישה הפכו את "הבלוק" לתענוג אמיתי. כלומר, עד לגמר.
המתמודדים שווקו באופן רגיש וללא סטריאוטיפים
למה, למה גמרים של סדרות מביישות כמעט תמיד את נעוריהן? לא ברור. אולי בגלל שהגמר צולם כשהערוץ כבר היה עם הצוואר מתחת לגיליוטינה של הרגולטור. אולי פשוט לא היה כסף. ככה או ככה, שידור הגמר של "הבלוק" היה ארוך, אפור, נשען על חומרים שכבר נשחקו בחדר העריכה ובעיקר התעלם מהעובדה המצערת: מכירה פומבית היא לא אירוע טלוויזיוני.
ובקשר לזכייה – השם עדי, חיבבתי את כל הזוגות - למרות רגעי השפל של כל אחד מהם. מבחינתי, זו עוד הוכחה ליכולת של העורכים לשווק את המתמודדים באופן אנושי ורגיש בלי להתדרדר לסטריאוטיפים צעקניים, ואין ספק שהזוכים גל ואסף היו דמויות טלוויזיוניות יוצאות מן הכלל. הם ניהלו את בניית הדירה שלהם בצורה הכי חכמה ושקולה, ובכלל הלוואי על כולנו יחסים כאלה אחרי 15 שנה.
עיני אינה צרה בהם, אבל בחייאת, כל צופה שעיניו בראשו וידו על שלטו יכול היה לראות שמני פאר מתאבד על הדירה שלהם ושל קיקו ומורין, ודווקא המכירה של הדירה של מייקי ואלעד התנהלה כאילו במקרה היא עברה בשכונה ונכנסה להגיד שלום. גם לא היה מזיק לספק הסבר הגון לשאלה למה הדירה של מייקי ואלעד זכתה להערכת מחיר ראשונית גבוהה כל כך. בסך הכל אותו גודל דירה, אותו סכום התחלתי שהושקע בה. ההבדל היחיד הוא שתי קומות. יכול להיות שיש סיבה, אבל כשלא מספקים אותה, העסק מצחין.
אבל למרות הכל, חייבים להודות שאיזרוח "הבלוק" הצליח מעל למשוער. זו אולי לא תוכנית מקור, אבל יש בה משהו מאוד ישראלי. תסתכלו על כל האנשים היום שלוקחים משכנתא, למרות שכל המחקרים מוכיחים ששכירת דירה משתלמת הרבה יותר, ותבינו שדירה בשביל ישראלי היא הרבה יותר ממקום לגור בו. היא הבטחה לביטחון, היא סמל ליציבות, היא חלום. למעט מדי אנשים יש היום כסף לקנות פה דירה, בטח יחסית לאוסטרליה, והנה באים כמה זוגות שבונים את הדירה שלהם פחות או יותר מאבק, עם כל סערת הרגשות שנלווית לזה. היוצרים של "הבלוק" הצליחו לנתב את הרגשות האלה לסדרה מענגת, ועל זה מגיע להם סחתיין. נשאר רק עוד נושא אחד להכריע לגביו – ברברה ברזין, סוג של גורדון רמזי או החומר ממנו עשויים ספין-אופים?
גל ואסף. דמויות טלוויזיוניות יוצאות מן הכלל
צילום: אלדד רפאלי
מומלצים
