לא רק פלינג
מופע הביכורים של להקת המחול "מריה קונג", שהקימו ארבעה בוגרי "בת שבע", מציע ב"פלינג" יצירה משובחת, שלמה ומרשימה. מרב יודילוביץ' חושבת שהמודל הכלכלי שלה, המסתמך על מימון פרטי, וכן הכשרונות שבה, יובילו אותה רחוק
לא בכל יום נוצרת בישראל להקת מחול חדשה שמעוררת סקרנות ועניין כמו "מריה קונג". למען האמת, קצת קשה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שבה היתה הצדקה גדולה יותר לארבעה רקדנים שפועלים בישראל, לחבור להרכב שלא מונע מתוך אגו, אלא מהרצון הסקרני והעמוק ביותר לחקור ביחד שפה תנועתית, להרחיב גבולות, לחדש.
"מריה קונג" היא גוף אחד שמורכב מארבעה רקדנים, כולם בוגרי להקת "בת שבע", ולכל אחד מהם יש הרבה מה להביא איתו לבמה. טליה לנדא, לאו לרוס, אנדרסון בראס ויערה מוזס החליטו להיפרד בשנה שעברה מבסיס האם של אוהד נהרין ולצאת לדרך עצמאית משלהם. צריך הרבה אומץ להתנתק מהטוב ביותר ולהמשיך הלאה. צריך הרבה אומץ ללכת בנתיב לא מסומן ולוותר מראש על תלות בממסד המסרס שמייצר בישראל 2009 אנסמבלים ולהקות נכות.
"פלינג". קרב אימתנים בין כוחות (צילומים: גדי דגון)
במובן זה, "מריה קונג" היא, במונחים ישראליים, סטארט אפ, אבטיפוס ופתרון אולטימטיבי להרכבי מחול הפועלים בתמיכה תקציבית-ממסדית. החופש הזה, שמתאפשר בזכות תמיכה נדיבה של איש העסקים בני לנדא, אביה של טליה, ניכר היטב על הבמה, שמשרתת את החזון האמנותי של היוצרים. למרות שאין מדובר פה בעשייה פזרנית מנקרת עיניים, ברור שבתהליך העשייה לא חסכו באמצעים כדי להגשים את החלום.
עבודת הבכורה של הלהקה, "פלינג", שהציגה השבוע באולם הבית, ברחוב נחמני 4 בתל אביב, מקפלת בתוכה לא מעט הפתעות. יש בה התבוננות מחודדת על החיים הפוסט מודרניסטיים ואלמנטים עתידניים שמרחיקים מהכאן ועכשיו כדי להקל על העיכול. זו יצירה שגְדלה על הצופה כמו צמח מטפס. לוקח זמן להיכנס אליה, היא לא מתרצה בקלות, אבל כמו התבוננות בהולוגרמה, ברגע שמתגלה העולם התלת ממדי, אי אפשר שלא לרצות להיכנס בשעריו.
הגוף הוא מכלול של פרודות
20 הדקות הראשונות של המופע הן מיצג שלכאורה אינו קשור במה שעוד מעט יעקצץ על הבמה. במרכז החלל עומדת בחורה בשמלה ארוכה חשופת כתפיים עם הגב לקהל. שובל אדמדם נשרך למרגלותיה. היא אוחזת כינור ומחכה שהקהל יתיישב. האור מעומעם, אפלולי. היא מנסרת בכינור צלילים צורמניים. נגנית הכינור, כמו דמותו של כארון מהמיתולוגיה היוונית, היא המגשרת בין עולם החיים לזה שמנגד. הנגינה שלה מעוררת לחיים תנודות אור על מסכים מלבניים, שמיתמרים משני צדי הבמה. כמו בגרף המורה על קצב פעימות הלב, לכל צליל תגובה תנועתית מיידית על המסך. הקהל הוא עד לשיח שמתקיים בין הצליל לדימוי.
הפתיחה - גם אם יפהפיה, מעוררת מחשבה ומזמנת להיכנס אל קרבי העבודה - ארוכה מדי. אורך נשימה הוא תרגול מבורך בעידן הרב-ערוצי הממהר, אבל מתיחת האקספוזיציה עלולה לפזר דעת ולהרחיק מהאזור הנפשי שהפתיח מבקש להוליך דרכו את הצופה.
חיה מוזרה בעלת שש רגליים
האור משתנה. על הבמה שני רקדנים ורקדנית. ביחד, הם יוצרים, חיה מוזרה בעלת שש רגלים ואז נפרקים לאטומים. הם נעים בסינכרוניזציה, הגוף משנן מנטרה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. זה שנים נגד אחת שמפרה את האיזון ומשנה את החוקים הלא ברורים של התנועה בחלל. כמו לוחמים זהירים שבודקים את גבולות היריב. פס הקול שברקע מהדהד נשימות כבדות והמיה של רוח. התנועה מבעבעת בגוף, המפרקים שבירים מייצרים גלי תנועה שמהדהדת רחוק מהמקור. בולטת הטבעיות שבה מתקיימת התנועה בגוף שממנו היא נובעת. כמו בסולו שמבצע אנדרסון בראס. התנועה מוכתבת על ידי מגבלות – ידיים חבוקות, רגליים קשורות זו בזו, גוף בפלונתר מחפש את נקודת האמצע. כמו בטכניקת הריקוד של חוזה לימון, גם אצל בראס, הגוף הוא מכלול של פרודות והמשקל וחוקי הכבידה מכתיבים את מסלולן.
"מריה קונג". להקה מאתגרת (צילום: אסקף)
חוקי המשחק משתנים בכל פעם מחדש, נקבעים על ידי מאזני הכוחות בין הרקדנים על הבמה. גם הניסיון לטשטש מגדר ומיניות ולנקות סיגנלים "נשיים" או "גבריים" בתחילת העבודה, מבקש בסופה את ההיפך ומלבה מחשבה על תפישות ג'נדריות מקובלות. דווקא בתוך המונוטוניות המכאנית והפונקציונליות של התנועה, מתחזקים הצורך והכמיהה לאינטימיות.
"פלינג" הופכת את הקהל למציצן שמתבונן מבחוץ בקרב אימתניים בין כוחות שאת שפתם הוא אינו דובר אבל מטרותיו תקפות גם בעולמו שלו. התנועה שרוחשת על הבמה בודקת תדיר את גבולות הגוף, מחייבת את שאר הגופים להגיב לה, כמו בחיים שמחוץ לבמה. זו עבודה מודעת לעצמה, מפוכחת ואניגמטית, שמייצרת עולם שלם, דקדנטי ומנוכר. בעולם של "מריה קונג", רגשות מוטחים לחלל אלקטרונים משוגעים בתוך תא חונק. "פלינג" היא יצירה משובחת, שלמה ומרשימה שמכוונת גבוה ומעוררת סקרנות אדירה לגבי המשך פעילותה של הלהקה המאתגרת הזו, שאולי תסמן דרך גם ללהקות נוספות בעתיד.