מכים פלסטינים? אצלנו?
הקצין הנאשם בהתעללות בפלסטינים אמנם מוטרד יותר מכך שהמפקדים זונחים את החיילים בשטח, אבל בסופו של יום הוא חושף את אותה בעיה שעליה הצביעו גם "שוברים שתיקה"
אני גאה בהיותי קצין מילואים ובשירותי הסדיר ביחידה מובחרת. לפני שבע שנים ישבתי בשעות הקטנות של הלילה עם שניים מחברי, לקפה שחור ועוגיות סביב שולחן פיקניקים, והעלנו חוויות קשות מהשירות בשטחים. לקראת שיאו של הסיפור בו תיארתי איך הכיתי נער פלסטיני מכות קשות ושברתי את עצמותיו, הצטרפו אלינו שני קצינים המשרתים בחטיבות החי"ר הסדירות. את התיאורים הגרפיים שלי שמע אחד מהם בחיוך ציני. לא התאפקתי, ובטון זועם שאלתי אותו: "הסיפור שסיפרתי באמת מצחיק אותך"? הקצין, מגדוד 13 של גולני, השיב בשלילה. "לא הסיפור מצחיק. מצחיקה אותי ההתרגשות שלך. אירועים מהסוג שאתה מתאר הם מהקלים שהייתי מעורב בהם". את המפגש הזה שהתרחש באגף הקצינים בכלא שש ביוני 2002, לא שכחתי. אך הוא המחיש לי כיצד מרגישים החיילים שמעורבים באינספור פרשיות האלימות בשטחים, שהם מעורבים ב"מקרה חריג ומזעזע".
כך, גם למשמע פרשת משפטם של סגן מפקד פלוגה וחובש שנאשמו בכך שנגחו, בעטו, היכו, חנקו וטילטלו פלסטינים שעוכבו במחסום, בוודאי חייכו לעצמם בעצב קוראים בעלי עבר קרבי. אלוף פיקוד המרכז, גדי שמני, העיד בבית המשפט כי "אסור להכות פלסטינים במהלך תישאול", ושיש להעבירם למתקני חקירה במידת הצורך. סגן אדם מלול, קצין בשמשון שאין לחשוד בו שאינו מכיר את דרכי צה"ל בשטחים לא נשאר חייב: "האלוף רוצה להראות את הפנים היפות של צה"ל, אבל זה לא המצב בפעילות הזאת בשטחים. יש כאלה שמתלכלכים כל יום כדי להגן על ביטחון המדינה".
בחודשים האחרונים הגיעו לכותרות שורת פרשיות של אלימות כלפי פלסטינים. מח"ט כפיר איתי וירוב (מפקדו הבכיר של מלול) סיפק לפני חודשים ספורים הצצה נדירה אל המתרחש במקומות שהציבור הישראלי מעדיף לא לדעת מה קורה בהם, כשחשף את האלימות שמופעלת בהם. דרגתו הקנתה אמינות לדבריו, שלא הגיעו מארגון זכויות אדם, רחמנא ליצלן.
גם פרשת הירי בפלסטיני כפות כמה חודשים קודם לכן בהוראתו של מג"ד חרוב (גם הוא מחטיבת כפיר) לימדה פרק במה שמרשים לעצמם חיילים שקיבלו פקודה לשלוט בשלושה מיליון אנשים, כאילו יש דרך נקייה לבצע את המשימה.
עכשיו, גם לסגן אדם מלול נמאס. אל דאגה, לא מצב זכויותיהם הבסיסיות של הפלסטינים (בני אדם כמונו – לאלו ששכחו) מטריד אותו, אלא בעיה חמורה אחרת. בעיה שיש לה השלכות על צה"ל שאינו מעורב בפעילות בשטחים. מטרידה אותו תרבות הזריקה לכלבים של מי שמוכן לחשוף את האמת הפשוטה שהיא לחם חוקו של כל חייל קרבי בשטחים. לאלו האחרונים מתכחשים מרגע שהם חושפים את שראו עיניהם וגרוע יותר שמה שראו עיניהם אינו חריג כלל.
אחרי ככלות הכל, במה שונה עדותו של סגן אדם מלול מעדותו של חייל קרבי אחר שעדותו על מעשיו הקשים ב"עופרת יצוקה" פורסמו בחוברת העדויות של"'שוברים שתיקה" לפני מספר שבועות? היא שונה בשני דברים: שסגן אדם מלול אינו סגן א.מ. אלא מופיע בשמו ובדרגתו, בכך שסגן מלול אינו נחשד כ"שמאלני", ולכן דבריו אמינים יותר, ובכך שסגן מלול נתפס והובא לדין בעוון עבירה שמכונה בדין הצבאי "עבירה של מה בכך" כשמדובר בשטחים, ואילו המעידים בחוברת של "שוברים שתיקה" לא הועמדו לדין, ומראש אין הצבא מכיר בכך שעברו עבירה.
אך במפתיע, רב הדמיון על השוני: כאן ושם נאלמו הקצינים הבכירים דום כשפתחו החיילים והקצינים הזוטרים את פיהם וסיפרו את שראו.
שתי שאלות חייב כל קורא לשאול את עצמו: האם למרות דבריהם של אל"מ וירוב, דבריו של סגן מלול ועשרות עדויות של "שוברים שתיקה", הוא מאמין שאלו מקרים חריגים, ולמי הוא מעדיף להאמין: להכחשותיהם של הקצינים הבכירים או לניסיונו שלו ולעדויותיהם של חיילי השטח?
דוד זונשיין, סגן במיל' ופעיל שמאל
לפנייה לכתב/ת 
