קצת כבוד לממזרים
עדיין אי אפשר לדעת אם "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו יהפוך לקלאסיקה מודרנית, אבל לפחות הוא יזכיר לעולם את "ממזרים ללא תהילה", סרט האקשן המקסים של אנזו קסטלארי ממנו הוא שאל את שמו. דרור עמיר נזכר בשיחה בין היוצרים
כזה הוא טרנטינו. במאי נערץ, שבנפשו מסתתר ילד מעריץ. ילד שגדל על מערבוני ספגטי, סרטי קונג-פו, להיטי בלאקספלויטיישן וכן, גם סרטי אקשן מלחמתיים כמו "ממזרים ללא תהילה".
השיחה הזו בין השניים, מופיעה בהוצאה המחודשת של "ממזרים ללא תהילה" בדי.וי.די. לפני שסרטו של טרנטינו הוקרן בקאן, אבל אחרי שהספיק לעורר ציפייה דרוכה בקרב מעריצים. כך, באמצעות מיחזור השם (בערך, או כמו שהוא מתאר זאת - "האיות הטרנטינואי של השם"), טרנטינו הצליח להשיב לחיים את אותו סרט שנקבר זה מכבר תחת אבק הזמן.
וויליאמסון וסוונסון ב"ממזרים ללא תהילה". עבדו גם אצל היורש
"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו, חשוב לציין, אינו רימייק. למעשה, למעט השם והרקע ההיסטורי והגיאוגרפי (צרפת הכבושה של ימי מלחמת העולם השנייה), אין כמעט כל זכר בסרט לעלילת "ממזרים ללא תהילה" (השם בו הופץ הסרט בישראל בזמנו), סרט האקשן המלהיב של קסטלארי.
בסרט המקורי, שיירה שהובילה אסירי צבא אמריקנים נפלה קורבן למארב של הצבא הגרמני. חמישה אסירים שרדו, הניסו את סוהריהם והחליטו לברוח לשווייץ הניטרלית. אלא שהעניינים מסתבכים, ובדרך לא דרך החבורה תופסת את מקומה של יחידת עילית אמריקנית וחמשת האסירים יוצאים למשימת התאבדות גורלית. בדרך, והנה נקודת השקה נוספת לסרטו של טרנטינו, הם טובחים במספר לא מבוטל של חיילים גרמנים.
השם שלך, השם שלי
טרנטינו עצמו גילה את הסרט במקרה, דרך כתבה ב"וראייטי". הוא צפה בו כמה פעמים בטלוויזיה, ועם הזמן הסרט הפך לאחד הנערצים על הבמאי, שביקש להפיץ את הבשורה ולהפוך את סרטו של קסטילארי ליצירת קאלט, לא פחות.
הביטוי "Inglorious Bastards" הפך עבורו למטבע לשון, עד כדי כך שבמהלך השיחה עם קסטלארי הוא מצהיר - ללא שמץ של מבוכה - כי הוא מרגיש ש"כעת, השם שייך לשנינו".
טרנטינו אולי מעריץ את קסטלארי, אבל אין לטעות: מתוך 38 הדקות המתועדות בשיחה, רוב מוחלט נשלט על ידי הצלע הצעירה במפגש הפסגה הזה. פה ושם, הבמאי האיטלקי הוותיק מבליח עם כמה משפטים באנגלית מקרטעת על חוויותיו מהסט ומהעבודה עם כוכבי הסרט, בו סוונסון (שהופיע גם בחלק השני של "להרוג את ביל") ופרד וויליאמסון (שכיכב ב"From Dusk Till Dawn", סרטו של רוברט רודריגז שטרנטינו כתב והפיק ובו הוא גם מגלם את אחת הדמויות הראשיות). אבל טון הדיבור הנלהב של טרנטינו הוא הדומיננטי כאן.
"ממזרים חסרי כבוד". אל תגידו רימייק
בחלקיה הענייניים יותר של השיחה, כשקסטלארי וטרנטינו מדברים על הפן הטכני בעשייה הקולנועית כמו אלתור על הסט או שימוש בהילוך איטי, נדמה כי הם משדרים על אותו גל. אבל אז, ברגע אחד, הכל מתפוגג: טרנטינו שואל את קסטלארי האם הוא היה מודע לכך שהוא יוצר מעין סרט "מקרוני-מלחמה" (על משקל מערבון ספגטי). בהתחלה ניכר כי קסטלארי מתקשה להבין את השאלה. לבסוף הוא משיב בשלילה.
כאן בדיוק מתבטא הפער בין השניים, הדבר הזה שכל כך טבעי לבמאי האיטלקי ולעולם לא יהיה חלק מהעשייה הטרנטינואית: הוא ניחן בכנות ותמימות שאפיינו את סרטי הטראש הישנים, שהיו מלאים באהבה אותנטית לאמנות הקולנוע אבל מעולם לא נעשו תוך מודעות לבעיות שלהם, להיותם בי-מוביז.
למרות כל האהבה של טרנטינו לאותם סרטי טראש, וגם אחרי אינספור הומאז'ים לסרטים עליהם גדל, הוא לעולם יהיה מודע לתדמית הזולה של העשייה הזו.
את עידן התמימות של הבי-מוביז, אפילו הוא לא יצליח לשחזר (ונדמה שהכישלון של פרויקט "גריינדהאוס" מוכיח זאת יותר מכל).
כאן המקום להודות: מעולם לא ממש השתייכתי למועדון המעריצים הבלתי רשמי של טרנטינו, גם אם רחשתי חיבה לכמה מסרטיו היותר מוצלחים. "ממזרים חסרי כבוד" שלו, אפשר כבר לומר, לא שינה את התחושה שמדובר בקולנוען מוכשר אך רדוד, שמאז סרטו הראשון ופורץ הדרך, "כלבי אשמורת", התקשה לייצר משהו שהוא מעבר להומאז' חינני, מתוחכם במקרה הטוב ("ג'קי בראון") או מתחכם במקרה הרע ("חסין מוות"). אבל אם סרטו החדש יצליח להטיל קצת אור על אותה יצירה שכוחה ומקסימה - דיינו.
רוצים לקרוא עוד על טרנטינו? חפשו בזמן ynet
