הפצע נותר פתוח

אין למיקי חיימוביץ' מתחרים על תואר מחזיקת תיק האמפתיה. עוול חברתי, טרגדיות קטנות וגדולות, סיפורים חדשותיים כואבים - מוציאים ממנה את המיטב, שהוא כל דבר מהבעה קצת מיוסרת ועד ניד-ראש מוסרני לעילא. בסטריליות הממלכתית שמפיץ סביבה יעקב אילון, די במחוות כאלה כדי לבשר לצופים שהנה יושבת כאן אישה עם לב גדול וקשה לה להכיל את הכל.

חיימוביץ'. הזדהות עם הקורבנות, לא יותר מזה (צילומים: ערוץ 10)

אמש גוייס אותו לב עצמו, ביחד עם ציפי ביידר, ליצירת משדר שמדגים היטב שאין די באמפתיה כדי לספר סיפור, ושימוש-יתר בהזדהות עם כאבו של הזולת עלול אפילו לעקר את הסיפור מכל תוכן.

חרם בבית הספר הוא תופעה מוכרת לכל מי ששהה במערכת החינוך. מי שלא הוחרם, החרים. אכזריותה של חברת הילדים והפוליטיקה המסובכת שלה תובעות קורבנות, יודעות לסמן אותם ולמרר את חייהם. לגבי המרורים, שמענו במשדר של חיימוביץ' את המילים "טראומה", "צלקת", "ייסורים", "גיהנום" וגם - אם שמעתי נכון - "הדרך שלא תגליד".

ההנחה היא שמלל שכזה לא מעצים את התופעה מעבר לממדיה הטבעיים, רק עוזר לצופה ערל-הלב לחוות הזדהות עם הקורבנות, ואכן היו שם ארבעה קורבנות: דנה ששמונה שנותיה בחברת הילדים של הקיבוץ היו "גיהנום", אח ואחות שהוצללו מאימת הסביבה (אבל קולותיהם לא הוסוו ומי שמכיר אותם, ידע שהם שם), ועלם שהראה לנו איפה היה מתחבא בהפסקות מאימת המחרימים.

דנה, קורבן החרם בקיבוץ. איפה העימות עם דרכי הטיפול בתופעה?

עוד ראינו סדנא מיוחדת שמעבירה חברה פרטית לצופי אפעל, בה מתוודים הקטנים שהיו קורבנות לחרם והיה להם קשה, נורא קשה. כדי לפתור את כל זה גויסה הפסיכולוגית התורנית שהבהירה כי למבוגרים יש תפקיד רציני במניעה ובטיפול בחרם, וגם מיקי חיימוביץ' עצמה שלחצה על הורים להסביר מדוע לא עברו דירה למקום אחר, אבל לא עימתה אותם עם דרכי הטיפול שלהם, או של מערכת החינוך, במה שאירע לילדיהם.

כך שהבמה ניתנה ברוחב לב לקורבנות, בראיונות שעסקו בחשיפת רגשותיהם כמוחרמים, מתוך כבוד עצום למצוקתם - שהפך למועקה של הצופה בשל האופי הדומה כל כך של הסיפורים, הפאוזות הדרמטיות שלא היו אלא שתיקות מיותרות במהלך הסיפור והעובדה המצערת שיוצרות הסרט הביאו עמן למסך רק את זה ושום דבר אחר.

איפה פה המחרימים?

חרם הוא פטנט חברתי מזעזע להרחקת ה"אחר". כיצד מסמנים ילדים את הקורבן שלהם ומדוע הם זקוקים לו? האם סיפורו של השעיר לעזאזל אופייני רק לחברה שלנו או שהוא אוניברסלי לגמרי, כמו ב"בעל זבוב" של גולדינג? האם החרם היהודי - כלי רב עוצמה להרחקת אלמנטים בלתי רצויים מקהילה מתגוננת - מתחיל בעצם בכיתה ב'?

האם די בלחץ חברתי מסיבי כדי לצרף עוד ועוד ילדים לחבורה של מחרימים, או שאולי שכרון הכוח וגבהות הלב הם חוויות שמבחינה רגשית מתגמלות את המחרים עד כדי כך שהוא לא רוצה להפסיק? ובכלל, איפה היו המחרימים בסיפור של חיימוביץ', ומדוע לא נעשה אפילו נסיון פעוט אחד לעמת בין הקורבנות לבין המעוולים, או לספר מה חש מעוול קטן שכזה כשהוא מצביע על ה"אחר" שלו ונשבע לא לדבר איתו לעולמי עד?

גישתה ושיטתה של חיימוביץ' מתאימים יפה למשדרים ייעודיים בערוצי נישה כמו ערוץ ההורים, לשם מזפזפים כדי להתעדכן בחדשות מעולם הילד, לצפות בבעיות של הזולת ולארוז את הכל בפתרון זמין (פסיכולוגית שמבינה בזה).

היא ויתרה מראש על צופים רבים מדי כשאמרה "אנחנו ההורים", כאילו רק ההורות המיוחסת לאנשים שמעברו השני של המסך היא זו הצופה במשדר. זו חשיבה מוטעית לגמרי, בדיוק כמו המחשבה שה-IQ של הצופים נפרד מהם לשעה שבה חיימוביץ' מפגינה אמפתיה. בעולמם של מבוגרים, הורים או לא, אפשר גם וגם. מישהו צריך לומר את זה לחיימוביץ'. באמפתיה, כמובן.

רוצים לדעת עוד על הסיפורים של החיים? חפשו בזמן ynet