עקידת רמון
"וילכו שניהם יחדיו. אילן איש החזון והחלל, ואסף בנו ממשיך הדרך, נושא הלפיד. אבל הפעם לא נשמעה ממרומים הקריאה: 'אל תשלח ידך אל הנער'. היד נשלחה אל הנער, נשלחה אל האב". בבתי הכנסת יקראו בראש השנה את פרשת העקידה, המחשבות של מאיר בן מאיר ינדדו השנה לעבר שדות נהלל
פרשת העקידה. כבכול שנה נעמוד בעוד שבוע ימים, ראש השנה תש"ע, בבתי הכנסת המלאים מפה לפה, ונקרא יחדיו על מסעם המשותף אל הר המוריה של אברהם ויצחק, אבות האומה. אבל בראש השנה תש"ע המילים, הפסוקים, ישמעו קצת אחרת. והמחשבות ינדדו לרגע מהמחזור לעבר שדות נהלל ולבית העלמין המשקיף על העמק.
וישכימו שניהם בבוקר וילכו שניהם יחדיו. שלובי זרוע. הבן והאב. יד ביד אל אחד ההרים. הנישא מההרים, הרם מהגבעות. אחד לשני קראו באהבה "הנני". ואנו שמענו. קוראים לנו בקול גדול וברור כקריאתו של אברהם אבינו: "הנני". "הנני" להתייצב למען עמי וארצי. "הנני" לדור ראשון, "הנני" לדור אחרון. "הנני" לתקומה ובניה, "הנני" למשמר והגנה. "הנני" למצויינות, פשטות, צניעות. "הנני" למנהיגות, מקצועיות, דוגמא אישית. "הנני" להשקיע ללא לאות, לחלום, להאמין. "הנני" לשאיפות, ליעדים, להישגים, ללוחמה ללא חת. "הנני" לאומץ, תעוזה על הארץ ובשחקים, "הנני" לגבורה, לטוהר המידות, לאצילות הנפש. "הנני" לקומה זקופה, גאוה לאומית, "הנני" למורשת ישראל, לגורל, יעוד וזכרון משותף. "הנני" נכון לכל משימה, לכל מטלה לאומית. "הנני" מתייצב לכל קריאה, דרוך, חד, נחוש, בטוח. "הנני" להגשים מטרה, "הנני" להשלים משימה, "הנני" לעמוד בכל נסיון.
וילכו שניהם יחדיו. האב ובנו. אילן ואסף ורמון. ודמותם זוהרת למרחוק ככוכבים שהאירו על מטוסיהם מרקיעי השחקים קורעי השמים. מהירים כברק, עזים כנץ, קלים כסופה. אילן ואסף. בנינו, יחידנו, אשר אהבנו. אנשי ה"הנני" שלנו. כנפי יושר, אמת ואהבת מולדת על דש בגדם, עטורי מגיני דוד כשומרים המופקדים על החומה כל היום וכל הליל. לא נותנים לעייפות לנצח, לא נותנים ליאוש להשתלט, לא נותנים לחולשה להתגבר, לא נותנים לעוצמה להתעמעם. יש משימה לאומית, יש חובה ציבורית, יש אמונה בצדקת הדרך. יש "הנני" בכל עת ובכל שעה. ללא הפסקה, ללא מנוחה, ללא לאות, ללא התלבטות מיותרת. כל הזמן, בכל מקום, עת ושעה- "הנני". אין יהירות - כי אם ענוה, אין שחץ- כי אם שאר רוח, אין התנשאות - כי אם עוז וברות לבב , אין "סמוך" – כי אם שום שכל.
וילכו שניהם יחדיו. אלוף משנה אילן וסרן אסף. נושאים על גבם את עול מסע ה"הנני", ואין "אני" בליבם. ה"אני" לא חשוב, לא מהותי, לא מרכזי, לא קובע, לא שיקול, לא שולט, לא מכתיב, לא מכוון, לא מדריך, לא משפיע, לא מנחה. ה"אני" מתגמד, בטל בשישים, שולי. נסחף לחלוטין בזרם האדיר של ה"הנני", למען הכלל, למען האחרים, למען המטרה. בלילות ללא שינה, בימים טרופים של טיסות ללא הפסקה, בעיניים טרוטות מעוד מבט חטוף במפות הטיסה והמשימה, בריכוז עילאי בתחקיר יסודי. ואין שחיקה, ואין שקיעה, ואין ויתור. יש כוח רצון אדיר, אמונה ללא סייג, ביטחון בדרך, מחוייבות לרעיון. רק חיוך שופע כשרון, בטחון עצמי, חיוניות, מקצועיות ללא פשרות ושלוה בלתי מופרת.
וילכו שניהם יחדיו. אילן איש החזון והחלל, ואסף בנו ממשיך הדרך, נושא הלפיד. כצור, כסלע איתן. מ"הנני" בין דפנות ה"קולומביה" המשייטת בחלל, ל"הנני" בינות להאנגרים הרחבים של מטוסי ה- F16 בנבטים. מ"הנני" בין אתרי האימון ומסדרונות נאס"א, ל"הנני" בין כתלי "בליך" ורחבת המסדרים בחצרים. באור האב, צועד הבן. על אבני ערכיו - בונה את מסלולו, על אדני דרכו - סולל את נתיבו. במופת המורשת המשפחתית והלאומית נושא בעול ה"הנני". בשקט, בהתמדה, במסירות.
וילכו שניהם יחדיו. אבל הפעם לא נשמעה ממרומים הקריאה: "אל תשלח ידך אל הנער". היד נשלחה אל הנער, נשלחה אל האב. אל שניהם יחדיו. ובעומדנו בפניך בתפילה ובתחנונים, ריבון כל העולמים, אדון כל הנשמות, יתערבבו דמעותינו עם דמעותיה של רונה ומשפחת רמון. דמעות אמת על גיבורי ה"הנני". והשופר על תרועתו המייבבת יעלה גם את טוהר זכרונם, את זוהר ה"הנני" שנשאו עד קצם, כמסר לבנים ובני בנים, כקול שופרם הקורא "הנני" לדור ודור.
לפנייה לכתב/ת 
אסף ואילן רמון
צילום: AFP
נוער הנרות 2009
צילום: דודו אזולאי
מאיר בן מאיר
מומלצים
