טפרים

עמליה ארגמן ברנע היא סופרת, משוררת ועיתונאית לשעבר. ספרה האחרון "עם סגירת הגליון" ראה השנה אור בהוצאת כתר. הסיפור "טפרים" מספר את סיפורה של אישה לא החלטית, הבוחרת לחיות בתוך עולם זוגי שהוא מעין מצג ראווה

יכול להיות שאילולא היתה בדרכה הביתה ממפגש עם המשוררת העצובה, שפעם היתה לבובה ממוכנת, והנייד שלה לא היה רוטט פתאום קרוב לחצות, והוא לא היה אומר "הייתי בא אפילו עכשיו", והיא לא היתה אומרת "אז בוא" - יכול להיות שאף פעם לא היה נכנס לחייה.

אהבה שהתחילה באולם אירועים (צילום: LiquidLibrari)

את האיש שצילצל קרוב לחצות ופרע ללא שהות את ההווה הכבוי, פגשה במקרה בכינוס של משפטנים שאליו הזדמנה, בדרך לסיני. באולם האירועים של המלון האילתי שוטטה מנותקת מקהילת המעונבים, עד שנענתה בנימוס לפנייתו של האיש החנוט בחליפה בגוון בז' ובעניבה לא מודרנית, ואחרי שיחת חולין מתמשכת לא חשה כי כבש פינה בלבבה, סיקרן אותה או הוליד משמעות בחלל האנרגטי שלה. וכשנשק ללילה טוב - לא נשארה עקבה בליבה.

ביום המחרת הציע לה באדיבות טרמפ מן המלון היישר לביתה, והבטיח שימתין אם אכן שכחה את המפתחות בפנים, כפי שחשדה. והיא נענתה ובאה עם תרמילה לחדרו, שם המתינו קפה ושמפניה משירות החדרים.

היא ביקשה רק להחזיר עצמה הביתה, וברגע אחד מצאה עצמה שוכבת איתו במיטת המלון מתוך אדישות ומצוקה קלה, ואינה יודעת על מה בדיוק משפיע שכנוע-הצייד שלו. האם זיהה את חולשת עצביה אחרי שסיפרה לו בפתיחות גורפת מקורות חייה, האם לכד בחושיו את רצונה להיחלץ מהלך הרוח של סוף שבוע סתמי?

"בואי, רק תנוחי לפני הנסיעה הארוכה", אמר בעודו מפשיל את השארוול שלה ומחדיר בחיפזון את איברו לתוכה. ובעוד עיניה חומקות אל דמדומי העיר המדברית שנשקפו בחלון החדר, חשה בשיפעת השיער הצפוף על גבו ונאטמה מול תחושת הדחייה הקלה שעלתה בה.

היא לא חשבה שיש מקום לתמוה על דבר נדידתה אל קינו, כי מזה ימים רבים שהיתה סדוקה ומחילה ריקה בלבה. ימים רבים ועדין לא הצמיחה ריקמה חדשה סביב הפצע שהותיר בליבה ההוא שאהבה נפשה, הרומנטיקן המיוסר שלה, הגיבעולי, חלק השיער והגוף.

עדיין לא התחזקה להצמיח את קרום הצלקת שהותיר בה. רק שיסוג כבר, ייאסף אל עברה, ביקשה נפשה, ושלוליות-הזיכרון לא יאיימו להטביעה עוד. רק להשקיט רצתה את דנדון פעמוני הרוח המחוברים אל האיש מהעולם החופשי ההוא, שידעה כי לא יתנגנו עוד כמותם בליבה לעולם.

קן צונן תמורת שיכחה.

במכונית שלו, עטויית מושבי העור הבהירים, הציע לה נסיעה להווה. הווה משכיח, סתימת המחילה, השתקת הפעמונים. וכשפתח את ארגז הכלים שלו השתתק בה הצורך להמתין לבעל המלאכה הנכון. הרי אף פעם לא חיכתה, ולא נהגה לברר מראש, רק רצתה שהעבודה כבר תיעשה.

וכך הפנתה פניה אל ההסתגלות, ועד מהרה מצאה עצמה מרוצה במידה, כשרגשותיו העזים של האיש הסמכותי כפו עליה, בעדנה מאולפת של בונה כינורות, את הצורך להיות איתו. הוא איבד את עשתונותיו למולה כשהשתוקק אליה, בעודה מופתעת שוב ושוב מחוסר עוצמת התגובה שלה. אך מיום ליום הגניב לכיסיה את ההזדמנות למנוחת הנפש.

הוא הגה עבורה חיים בצמרת, לקח אותה לסופי שבוע בחו"ל, הפתיע אותה בתכשיטים יקרים אותם דרש שתענוד מיד עם מסירתם. והיא - בהסכמה סבילה של אשה שעורק גילה כבר מפמפם תדיר - החליטה להתרכז מעתה במזלה הטוב.

והוא הותך לחייה. היא לא שמעה את קול החריכה, רק חמקה להתכסות מתחת לאדרת הבעלות והתשוקה שלו אליה. ואולי ליחכה כבר אש קטנה בשולי האדרת, אבל, עזבי אותך, היא אמרה, מהמשוררת האהובה עליך שתפרו לה בגד בוער, עיזבי, עכשיו החיים שלך.

הוא נשם דרך זימיה, הם היו נופלים להתגפפויות חטופות להן התמסר בהולם לב וגוף, אבל איבנו לאט את איבריה. לאחריהן החל מחלחל בה הכעס האצור, תחושת החרטה הפאסיבית על כך שנאחזה בו בעל כורחה. מיום ליום נמתחו קצות אצבעותיה להישאר בתנוחת נקמה בבוא היום, כי איך זה שבמחילתה ליבה עדיין היו פרומים סיבי געגוע וריק, וליבה עצמו נתון בתוך כלוב.

לא לכאן ולא לכאן.

לא במקרה פיתחה חולשות חדשות,כדי לנוח בכת אהבתו, והן התעצמו מאליהן. פיזור הנפש שלה התעצם מול מטלות היומיום שלה: מילוי דלק-שמן-מים, סיום עבודת הגמר שלה, דחפים מציקים שהפכו על ידה לפעולות סרק, הטכנופוביה, בעת הסידורים, שאת כולם אסף אליו כמו מצוף.

בהליכים הנוקשים בהם נקטה כל לילה בהליכה לשנתה, בעזרת כדורי שינה, נחשף כמו בניתוח כירורגי, כל חלקיק מרחף של קשיי ההיקשרות שלהם. על פי רוב היה ממתין לה במיטה כפולה בעוד היא מאריכה את ישיבתה ליד שולחן הכתיבה מגלגלת את הצורך ליזום תככי הישרדות שהחביאה בתוך סלילי מוחה.

הוא התפלש שקט במצבי ההנאה שלו, נענה ומעניק ומקשיב ומושיע מסדר ממהר. לצאת ולבוא. היא הפצירה בו לצאת לקניות כי חשבה שרכישות ייצרו מיזוג כלשהו , וכששוטטו ביציאה למרכזי קניות הפתוחים עד חצות , בין מכשירי החשמל ומחלקת החלב הרגישה שבמרחב ההוא, דוקא שם, כשקראו זה לזו בשמות חיבה זהים, היא מרפה לרגע מהחד צדדיות, מלהיות אויב במארב. ניסתה להרגיש שמתקיים משהו מן היחד, יצירת חיים תוססים באמעות כרטיסי האשראי שלו, ולקיחתם ממנה באותו אמצעי, בהצמדת ארנק לרקתה.

אבל החשדות האפלות שנפרמו בינהם לא איחרו לבוא, עד שהתגבהו מולה כחומות אש. הוא עקב אחרי חוסר המנוחה שלה כמרגל מנוסה, ואחר כך אחרי מהלכיה. מריבות נפלו בינהם שוב ושוב. ובקוצר נפשה ביקשה שילך, מיד, עכשיו, הרגע, כבר. הוא ביקש להישאר ונבעט, אך משסגר את הדלת אחריו , וקול מכוניתו נבלע בחושך, נפחדה כי תטבע בכל חדריה, וביקשה שישוב. והוא היה חוזר, ומטיל שוב את תחתוני הבוקסר למכונת הכביסה, כאילו מאום לא קרה.

בשבתות, כשהתעוררה מאוחר, הוא כבר גזם את הגדר החיה בגינה והיא השתהתה וירדה למטה באיטיות, עד לרגע בו הבחינו בה עיני הציד שלו. "תראי כמה הספקתי", אמר, מסיר את זיעת מצחו, וגופה חוזר לדריכותו. "איזה גדול אתה", אמרה ועיניה סוקרות את ערימות הגזם שהיו סדורות קבוצות- קבוצות שוות- שוות בגדלן ובצורתן.

בימי השבוע, עם שחר, הסתלק על קצות אצבעותיו לצאת את הבית לעבודתו במשרד הפרקליטים, השאיר שטר של מאה שקלים ומן הצומת הקרובה צילצל לשאול אם התעוררה בטוב.

אך כשבאו ימים בהם התאחר לצאת, מבטל פגישות כדי לשמור צעדיה ולעקוב אחרי סדר יומה, כבר נעטפו הבקרים במחיצתו אדים רעילים, מעופשים. אבל הוא העלה לה קפה למיטה, שפך כמה טיפות בדרך ואמר "אוי מצטער, כבר מנקה, שתי לאט, זה חם נורא, אם תרצי עוד חלב אני למטה", אמר והניח בעדינות לצידה גם את עיתוני הבקר. היא נשקה לו והודתה, תולה בו עיניים של חתול דרוס.

מאמא'לה שלי...

לא תמיד נשמטה אל מיטת העצב שוללת את עצמה. לעיתים נשכבה עירומה על גבה מתחת לשמיכה, נוטעת את כולה לקראתו בחפץ לב, בגוף מפולש הכמה לעונג. ורגע, ושנייה, ועיפעוף, והוא עולה לבדו לעולם, כנחש קוברה מתוך הסל שלו, ונושך בבדידותה, ותשוקתה להדק את מיפתח ערגונה סביבו, להרפות ולקחת שוב, מתפוגגת בה. חרוזי הפנינה שהתרוננו לרגע, נפרמו באחת, והיא הפכה חלולה כעצם זקנה.

נדמה היה כי עסיס הזימה שבה נקרש, חיקה יבש מאיפוק, ובמיפגש בין אברו המעוצב לבין חלציה הרוטטים, טיפטפה לאט חלודה, חומצה מכרסמת, שאיכלה אותה. ומחומרי האהבה שמיסך אותה בם, צמח יתד. יתד קיומה של מי שלא ידעה על עצמה עוד דבר.

ועבר עוד חורף וכלה עוד קיץ, מזוודות טיולים מולאו ונפרקו – תמיד סידר למופת את ארונה בשובם הביתה - והפער בינהם, ידעה, אינו הולך ונחצב עם הזמן, ולא המציאות היא שהולכת ונעכרת ומשחירה - זה היה עיוורונה שפגע בה, מיום ששכבה איתו לראשונה באותו אחר-צהרים בחדר המלון למרות רצונה.

היא היתה העבד והתענגה עד כלות להיות האדון.

"והנה הוא שוכב עירום על שולחן ניתוחים" (צילום: Index Open) 

והם פירפרו, כמו נאחזים בצירים ניתקים, בהדף חלש, ואז שקטו תחת ההרדמה. ופתאום הבחינה בזנב שהיה חבוי בין השרירים. יש לטפל מיד גם בזנב, ידעה, כי כוחו עוד עומד לו, והוא נחבט ומסתחרר ויוצר ציקלונים בסיבובים קצובים, מצליפים, אבל היא מתקשה לאחוז בו, ונלחמת, ובולמת והוא מתפרץ מהדף עצמו, ושובר ומנפץ בחלומה את כל בובות הילדות שלה שעמדו סביבה בחדר המעוקר, עוטות את פניהן של כל חברותיה הטובות.

והיא לוקחת איזמל חד עוד יותר, וקורעת את הטפרים הענקיים ומורטת פלומות שיער שחורות שביצבצו על גב כף היד, השתרגו לעבר פרקי אצבעותיו, זרועותיו, וצווארו , ובעודה מורטת הם שבים ומכסים שוב חלקות עור. חייבים להגיע לבשר. היא נרתעת ואחר מבצעת את החיתוך.אבל תוך כדי משט הסכין בבשר מתחילים לתפוח כדורי הפרווה להיות כדורי אש, בדומה למטאוריטים, והם דבקים בכפפות הסטריליות שלה, וכמעט מעלות אותן באש.

אין לה יותר זמן. היא מתפקדת כרובוט. עכשיו היא מבצעת חתכים אלכסוניים עמוקים עוד יותר ומגיעה עד לשד בשר הזנב הורוד ,עד שפיסות ממנו נותרות תלויות על בדלי העור בלבד.

ואין דם.

ואין טיפת דם.

כשהתעוררה מן החלום צרבה ביטנת השמיים האדומה את עיניה המרוטות, והיא תפסה בפלצות את קצוות המיטה, כאוחזת בקרנות המיזבח, ניענעה את ראשה בתנועות קצובות מצד לצד, וחבטה באגרופים רופפים על מיצחה. היום הזה שנולד הפר את יכולת הישרדותה, והביא את הידיעה כי חצתה את שיקול הדעת, ומכאן ואילך תחיה במימד שלא תהיה בו הגינות, או מוסר או חמלה או שפיות.

ותחת רישומו של החלום המנוול, עלתה בקשה לאחוז בקיום, לשחות בטיפת הכוח האחרונה חזרה מהשרטון שאליו

נסחפה, ומהפיכתה למכשפה בסינר עקרת בית כשהראשים הכרותים של שניהם, נתונים בכיסיו הלבנים.

ובבוקר שלמחרת, נמצאה מוטלת למרגלות המיטה.

ה י א היתה חיה.

(ינואר 2009)