טרגדיית רמון: "אין אודישן להיות סמל לאומי"

מותו הטרגי של הטייס אסף רמון הוא אחד מאותם מקרים נדירים שבהם הופך השכול הפרטי לשכול גדול יותר, כמעט כלל-לאומי. המונים הגיעו לבית המשפחה ברמת-גן ואלפים השתתפו אתמול (יום ב') בהלוויית בנו של האסטרונאוט הישראלי הראשון, שהפך לטייס בחיל האוויר ונהרג בהתרסקות מטוסו.

• השמיים נפלו פעמיים: מותו של אסף רמון - עמוד מיוחד
  

כיצד מרגישות משפחות שהפכו לסמל לאומי של שכול? האם השכול הלאומי יוצר מעמדות שונים בקהילת המשפחות השכולות? הרי לא כל משפחה שכולה זוכה לדקת דומיה בכנסת ולשעת מחנך בבתי הספר? האם מדובר בתהליך הנכפה על המשפחות שלא בטובתן, או שהדבר דווקא מסייע להתמודדות?

אסתר וקסמן, אמו של נחשון וקסמן אמרה בשיחה עם ynet כי היא סבורה שהאסון

של משפחת רמון, כמו האסון של משפחתה, הוא בגדר אסון לאומי - אולם אינו נורא יותר מכל מוות אחר. "זה עניין של דמות ידועה. הבן שלי נכנס במשך שבוע ימים לטלוויזיה שבסלון של כל עם ישראל. כולם ראו אותו מתחנן על חייו וראו אותנו פועלים למענו כל יום. זה הפך לנחלת הכלל. גם במקרה של אסף - כולנו זוכרים את היום ההוא (התרסקות המעבורת קולומביה - ד.א), כולנו היינו אז בהלם ועכשיו מכה כזאת? זה מהדהד".

"לא בוחרים להפוך לסמל לאומי, לא הלכתי לאודישן", הוסיפה וקסמן. "אני לא מחשיבה עצמי כידוענית, אני מוּכרת כי פעלנו בצורה מסוימת בנסיבות שנוצרו. חמש-עשרה שנים עברו ועדיין עוצרים אותי ברחוב ומחבקים אותי ואני לא רואה בזה שום דבר שלילי. זה אמנם מחזיר אותי אחורה, אבל גם מראה לי כמה יש אנשים טובים שלא שוכחים ומרגישים צורך לעודד ולאהוב. עם ישראל שפך עלי טונות של אהבה ואיכפתיות - וזה חיזק באיזו מידה".

עם ישראל מחבק. חלקת הקבר בנהלל (צילום: חגי אהרון)

וקסמן סיפרה כי הטרגדיה של משפחת רמון היכתה גם אותה: "להגיד שאני משתתפת בצערה של רונה זה כל כך סתמי... אני בהלם מוחלט. אני ממש לא מתפקדת ולא יודעת איך להתייחס לאסון הזה. יש את ההערות הסתמיות האלו ש'הברק לא מכה פעמיים', אבל אני תמיד ידעתי שזה שטויות. מאוד הזדהיתי עם רונה בהרבה דברים. גם אני חתמתי על האישור לבן הצעיר שלי כשהתגייס לקרבי. אני מכירה את הסיטואציה כשהבן לוחץ כי הוא חונך וגדל לקראת זה - ואתה כהורה לא יכול לעמוד מולו. חתמתי, אבל לא הפסקתי לחשוב".

סמל לאומי - עוצמת הסיפור הישראלי

שלמה גולדווסר, אביו של אהוד גולדווסר, מספר כי החשיפה הציבורית בתקופה שבנו היה חטוף נועדה לשמש כמעין "כלי עבודה". "נפל בחלקי, לצערי, להיות הסמל התורן. מאד הייתי רוצה לא להיות כזה. אין לי שאיפה להיות בריבוע של הטלוויזיה או בדף של העיתון. מאז ומתמיד אמרנו שברגע שזה ייגמר - אנחנו נעלם מהמדיה והתקשורת. לולא הכלי הזה - אין לי ספק שהמקרה של אודי לא היה נפתר".

האם קיים הבדל בהתייחסות הציבורית לחללים שונים? גולדווסר כלל לא מעוניין להיכנס להשוואות. "המכנה המשותף הוא שהבן נפל בשירות המדינה ולא משנה איך. לציבור יש עניין באסף רמון או בכל אדם שהלך לעשות את המוטל עליו ואיבד את חייו לטובת המדינה. עם זאת, נכון שהציבור לא נחשף לכל אסון שקורה. אנחנו היינו צריכים את עניין הציבור כדי להביא את אודי חזרה. האסון של משפחת רמון גם הוא חשוף. אביו ואמו הן דמויות שראינו בעבר, הלב נקרע כי אנחנו יודעים שהחבר'ה האלה הלכו בשבילנו".

ספר הזיכרון והנרות, ליד בית המשפחה (צילום: עופר עמרם) 

פרופסור אסא כשר, ששכל את בנו רס"ן יהורז כשר בעת שזה טייל בסיני ב-1991, עוסק בין היתר בחקר השכול הישראלי. "זה לא מפליא אותי שיש פה סיפור ציבורי מיוחד שמעורר רגשות בהיקפים רחבים ואישיים. ברמה הלא-פורמלית, כדי שדבר יהפוך לסמל צריך שתהיה לו משמעות מיוחדת, הרבה מעבר לעצמו. וכאן, עוצמת הסיפור המיוחד הזה, סמל ל'על חרבך תחייה', דור אחרי דור – סבים, אבות ובנים מתגייסים ומסתכנים ולפעמים גם נהרגים. זה סמל של הכורח הישראלי להיות קשור לפעולות צבאיות".

כשר לא רואה בהפיכת שכול במקרים מסוימים ללאומי כיוצר מעמדות שונים

בין המשפחות. "בשוך הסיפור, אחרי שיחלוף השוק של הסיפור עצמו, אנשים אמנם יזכרו את זה יותר מאשר סיפורים אחרים. אבל בחברה הישראלית למודת המלחמות, אנשים מספיק רגישים וחכמים כדי להבין ששכול הוא שכול הוא שכול. להורים שכולים יש אותם רגשות איומים של הורים שכולים".

"כל משפחה מגיבה אחרת. אם תשומת הלב המיוחדת הזו מפריעה, עוזרת או לא משנה – נוכל לשמוע מרונה רמון במשך הזמן, אם תרצה", הוסיף כשר. "אי אפשר לדעת מהמצב שלפנינו ולא חשוב גם לדעת בשלב זה. מה שכן, התקשורת לא צריכה להידחף ולא צריכה לברוח. היא צריכה להשאיר את היוזמה למשפחה. אם המשפחה לא רוצה את זה - אסור לכפות ולהידחק, כדי לא להכאיב ולהציק".